ואיך יוצא שהיא תמיד תבוא?!,
הדפים רצים ואני במבוא.
היא תגן עליי מכל משמר,
מאוהבת בה מאוד כי ליבי נשבר.
וזה לא פייר ללכת יותר רחוק,
הלב שלי מיובש והוא רוצה מתוק.
היא אומרת לי: “חדל לחשוב,
את לא רוצה ללכת הלוך ושוב”.
והכאב שלי צועק מזור,
מייחל ליום שמשי, חסר אפור,
מתגעגעת לאדמת רחוב
שהייתה יציבה למרות הכפור.
ועכשיו זה מסוכן מדי,
אני לא במוזה של נתק ודי,
מועדת על יד שפת תהום,
הפחד שלי הלך, קפץ מקום.
ומיד יגיד לי:
“תחבקי את עצמך,
לא עשית את זה כבר זמן.
הלכת רחוק והתנתקת,
ואת יודעת שזה מסוכן.
הלב שלך יבש,
כי הוא מנסה להיות מוגן,
ואת נשארת לבדך
עם כאב שצבעת בלבן.
אני לא רוצה את זה,
אל תעשי את זה,
זה לא שווה את זה,
את תעברי את זה!.
תעשי עכשיו צעד קטן,
אני מאמין בך, אל תוותרי לעולם”.
ואז היא חוזרת מבעד למסך,
הלב שלי נרעד, זה חסך ממושך.
אני לא אוהבת אותה, או שיותר מדי,
ברחתי אליה מזמן, הלב שלי שמר עליי.
היא לא צריכה להשתמש בחוזק,
המילים שלה עושות לי עותק.
עוד הגנה – בכי, בריחה, שינה,
אבל כבר כבתה בי האמונה.
מסתכלת בחלון, אין שום נוף יפה,
דופמין מכל כיוון ועדיין הלב צמא.
המיסיס ההיא מכה בחום,
ובסוף היום אני לבד מול מדחום.
“את בצד שלי בכלל?!” אני שואלת,
את שומרת עליי וזה טורק ת’דלת.
אולי הלכתי מדי רחוק וזה בסדר,
אבל לעזוב אותך זה גרוע מסגר.
ואין מי שיגיד לי:
“תחבקי את עצמך,
לא עשית את זה כבר זמן.
הלכת רחוק והתנתקת,
את כבר יודעת שזה מסוכן.
הלב שלך יבש,
כי הוא מנסה להיות מוגן,
ואת נשארת לבדך
עם כאב שצבעת בלבן.
אני לא רוצה את זה,
אל תעשי את זה,
זה לא שווה את זה,
את תעברי את זה!.
תעשי עכשיו צעד קטן,
אני מאמין בך,
אל תוותרי לעולם”.
ואין מי שיגיד לי: “תחבקי את עצמך,
לא עשית את זה כבר זמן”.
אתה יודע למה לב שלי?!
כי מיסיס מאסק כאן.
