אני במהלך של יום עבודה, מחליטה שאני לא יכולה יותר וחייבת לברוח למקום הריפוי שלי, לדפים. פתאום שחררו מן מפגש של כולם ביחד, אני מחליטה שהפעם אני בוחרת בעצמי ואני לא מגיעה. לא יכולה לראות את כל הפרצופים הלא אמתיים, הפרצופים שמחייכים אליך ובסוף רוצים להוריד אותך, שלא תחשוב שהם לא יודעים.
אני מחזיקה את הנשמה שלי, מחזיקה את מה שאני חושבת שעוד נשאר ממנה, כי אין מה לעשות יש עדיין 5 ילדים קטנטנים שנולדו לעולם הזה, והם תלויים עלי בלבד. ויש עוד בחור שאין לי עדין מידע לגבי כמות הרגשות שלי כלפיו , אני חייבת לדאוג לו גם, ובסופו של יום אני חייבת לדאוג לעצמי, לדאוג לאמונה שלי ולכל מה שאני מאמינה בו. הדרך למציאות עוברת הרבה מאוד כישלנות ומהמורות שאנחנו לא יודעים לעבור אותם.
אני יודעת שאני ממשיכה במעלה הדרך
לא מפחדת מדרך ארוכה
דורתי
💬
עוד אין תגובות לסיפור הזה
היו הראשונים לכתוב למאושרת מה חשבתם. גם משפט אחד עושה הבדל.
התחברו כדי להגיב
אין תשובות
אנא התחבר או הירשמו כדי לכתוב ביקורת
איך הסיפור גרם לך להרגיש?
