קצין המבצעים בא ולחץ לי את היד כשניסיתי לנגב את השמן שטפטף מהרובה.
כמה דקות קודם קיבלתי באפסנאות את שק הציוד ואחר כך, בנשקייה, את הרובה.
כעת החזקתי אותו קצת רחוק מהגוף וניסיתי לספוג את השמן שנזל ממנו מכל חריץ,
עם מטלית בד שהבאתי מהבית. אבל הוא המשיך לטפטף עד שוויתרתי. חיברתי
את הרצועה לרובה ושמתי אותו על הכתף. השמן נספג עכשיו בחולצה. אחר
כך אחליף אותה.
ממול, במרחק של כעשרים מטר, ראיתי סככה לטיפול בנשק ובה שולחן ברזל
וחבית חצויה שהכילה נוזל עכור, שנועד לשטיפתו. ליד הסככה עמד מחסן פח קטן
מוקף בגלילי תיל. במרחק גדול יותר ניצבו כמה אוהלים עם שוליים מופשלים, ובתוך
כל אחד מהם מיטות ברזל מקופלות ומונחות בערמה.
“תשמע”, אמר הקצין, “היום בערב יתקיים מטווח לילה לכל החיילים של הגדוד
ואתה תכין אותו”.
“טוב”, אמרתי.
“תראה”, אמר, “צריך להכין לפידי גוזניקים להאיר את המטרות במטווח”.
“מאיפה אני אמצא גוזניקים?”
“מה הבעיה, תיגש למטבח, יש שם המון קופסאות ריקות. סמרטוטים
כבר תמצא בשטח”.
“ומה עם דלק?”
הקצין עצר, הסתכל קדימה וראה את סככת הטיפולים. הצביע על החבית
החצויה ואמר:
“הינה, תיקח מהתערובת לשטיפת נשק. זה בוער יופי”.
“טוב, מה עוד?”
“תשמע, חצי שעה לפני שיתחיל המטווח תיגש לאוהל של הנהגים ותגיד לאחראי שלהם שייתן לך נהג עם רכב בשביל להביא את הציוד למטווח. אין שום
בעיות, אני דיברתי איתו. תיגש עם הרכב לאפסנאי והוא ייתן לך דמויות מטרה,
ותיקח גם מכשיר קשר. תיסע עם הציוד למטווח, תסדר את הדמויות בשורה ואת
הגוזניקים תשים ביניהן. כשכל החיילים יבואו, תתקשר במכשיר אל קצין המטווח
ותבקש אישור להתחיל”.
קצין המבצעים שלף פנקס קטן מכיס החולצה. גם אני שלפתי פנקס, והוא הכתיב
לי את התדר של ערוץ הקשר.
“בכניסה לאזור המטווחים יש גבעה גבוהה. למעלה יש מבנה שבו נמצא קצין
המטווח. אתה כבר תראה. תקרא לו בקשר: ראש אינדיאני אחד כאן ראש אינדיאני
שתיים, מבקש אישור להתחיל במטווח, והוא יאשר לך”.
“אולי”, אמרתי, “כדאי לעצור בדרך, לדבר איתו ולראות שהכול בסדר?”
“לא, לא צריך. הוא יודע, רק תקרא לו בקשר והוא יאשר”.
קצין המבצעים חיכה ואחר כך המשיך: “מפקד הפלוגה של הרגלים ינהל
את המטווח. כשתגמרו, תיקח את הדמויות ותשים בערמה אחת בפינה, וגם את
הגוזניקים תכבה ותשים בצד. צריך להשאיר מקום נקי, אז תזכיר למפקד הפלוגה
שהחיילים יאספו את כל התרמילים של הכדורים וישימו בארגז”.
“הוא יודע את זה?”
קצין המבצעים לא ענה אלא הסתכל בשעון ואמר שהוא צריך ללכת עכשיו
לשמוע קבוצת פקודות ואחר כך לנסוע לסיור בקו. הוא שוב לחץ לי את היד,
אמר שלום והלך.
העמסתי את השק עם הציוד על הגב, לקחתי את התיק האישי ביד אחת
והלכתי לאוהל. הנחתי אותם על המיטה, התיישבתי לרגע על ידם ואחר כך קמתי
והלכתי למטבח.
הטבח ראה אותי נכנס ואמר: “מה אתה בא עכשיו? עכשיו עוד מוקדם, אין אוכל,
תבוא אחר כך”.
הסברתי שבאתי לחפש קופסאות שימורים ריקות.
“אין כאן קופסאות ריקות”, אמר חסר סבלנות. אבל אחרי רגע המשיך בקול רגוע
יותר: “תראה, במחסן יש המון קופסאות בשר. תיקח פותחן, תפתח כמה ותזרוק את
הבשר ויהיו לך כמה קופסאות שאתה רוצה”.
“טוב, בסדר”.
יצאתי מהמטבח בדלת האחורית לחפש את עגלת הזבל, אבל בדיוק לקחו לרוקן
אותה. הלכתי בעקבות הסימנים שהיא השאירה בדרך והגעתי אל המזבלה של
הבסיס. מצאתי שם מקל ובעזרתו התחלתי להפוך ערמות קטנות של אשפה ולשלות
מהן קופסאות ריקות אחת לאחת. אחר כך אספתי כמה סמרטוטי בד, קרעתי אותם
לחתיכות ושמתי בתוך הקופסאות.
“תרשום”, שמעתי את עצמי אומר, “תרשום שזה אחד השיאים בקריירה
הצבאית שלך”.
חזרתי לסככת הטיפולים כדי לתדלק את הקופסאות בתערובת הדלק, אבל מקרוב
הנוזל נראה חשוד. רחרחתי אותו, טבלתי בו את קצה האצבע הקטנה וקירבתי אותה
לאף. התחושה והריח לא היו של דלק. העזתי ונגעתי באצבע בקצה הלשון והרגשתי
טעם של מים. החבית החצויה מלאה במי גשם.
היססתי לרגע, ואחר כך הסתובבתי והלכתי אל מחסן הפח ממול. דילגתי מעל
התיל ופתחתי את הדלת בדחיפת כתף. נכנסתי פנימה וראיתי שורה של פחיות שמן
מנוע מסודרת ליד הקיר. לקחתי שתי פחיות. ביציאה, הסתכלתי בכל הכיוונים. נראה
שאף אחד לא שם לב.
חזרתי לאוהל עם הקופסאות והשמן.
בערך שעה לפני המטווח באתי לאוהל של הנהגים. המיטות שלהם היו מסודרות
בשתי שורות ומכוסות בשמיכות צבאיות. על המיטה הראשונה ישבו שניים מהם
ושיחקו שש-בש. אחריהם שכבו שלושה ודפדפו בעיתונים. מישהו הכין קפה בפינה. השאר ישבו על פינות המיטות, מסביב לעמוד של האוהל, במרכז, ודיברו בינם לבין
עצמם. פניתי לאחראי שלהם וביקשתי נהג ורכב כדי להעביר את הציוד למטווח. הוא
שמע, שקל את הבקשה, ואמר לאיש שישב לידו לקחת את הרכב וללכת איתי. אבל
הנהג ענה לו ברוגז: “מה פתאום אני, רק חזרתי מנסיעה להביא את האספקה”.
האחראי חיכה רגע, חשב וחזר על ההוראה לאיש שאחריו. אבל גם הוא
לא היה מרוצה:
“מה יש לך, רק לפני חצי שעה חזרתי מהמצבור תחמושת להביא את
כל התחמושת”.
הנהג אחריו נסע מוקדם בבוקר להביא מכלי גז וחבילות בגדים נקיים, וזה
שאחריו היה כל הלילה בסיור בשטח.
כשנגמרו המשימות שהיו להם הם עברו למשימות של המילואים הקודמים.
“אחרי שכולכם השתחררתם מזמן, אני עוד נסעתי להחזיר את הנשק למחסנים,
ואחר כך לא היה עם מי לדבר”
. ואחריו: “בשתיים בלילה תדלקתי עם המכלית את כל הכלים של הגדוד”.
שלושת הנהגים הניחו את העיתונים שדפדפו בהם, ועברו משכיבה לישיבה.
כולם התעוררו וניכר שנהנו מהשיחה. אבל לא נשאר הרבה זמן, ואמרתי לאחראי
שיחליט כבר מי בא איתי. הוא לא נראה מוטרד, לא בער לו. בסוף הזכרתי לנהג
המתדלק כי באותו לילה הוא לא תדלק לבד, השומר שהיה שם עזר לו. הנהג הסתכל
עליי, נזכר בי, התרצה ובא.
נסענו לאפסנאות להעמיס את דמויות המטרה. בחדר הקשר לקחתי מכשיר
קשר, בדקתי שהוא תקין ופועל, והעמסתי גם אותו. אחר כך עצרנו ליד האוהל
ולקחנו את הגוזניקים.
החיילים של הגדוד גמרו לאכול ארוחת ערב ועכשיו הלכו בקבוצות קטנות
לאורך הדרך המובילה למטווח. נסענו לאט ביניהם, עברנו אותם, האצנו ואחרי כמה
דקות הגענו ועצרנו ליד הסככה של עמדות הירי. קפצתי מהרכב, לקחתי את הדמויות
שכל אחת מהן עשויה מקרטון מחובר למוט עץ ומזכירה דחליל בלי זרועות וסידרתי
אותן במהירות בשורה מול העמדות. שמתי ביניהן את הגוזניקים, שפכתי לתוכם את
השמן מתוך הפחיות שהבאתי והדלקתי אותם. אחר כך חזרתי לרכב והוצאתי ממנו
את מכשיר הקשר. כרעתי לידו, הפעלתי אותו ולחצתי על כפתור השידור.
“ראש אינדיאני אחד כאן ראש אינדיאני שתיים, מבקש אישור למטווח”.
אין תגובה.
חיכיתי רגע, שידרתי שוב, ואין תגובה.
החיילים של הגדוד, שהלכו ברגל, התחילו להגיע והתאספו סביבי. קראתי לראש
אינדיאני פעם ועוד פעם, ואין תשובה. האנשים שהצטופפו לידי התחילו לתת עצות:
“אולי התדר לא נכון?”
“אולי הסוללות התרוקנו?”
“אולי המכשיר לא תקין?”
כמה מהם שלחו ידיים, סובבו את כפתור התדרים וניסו לשדר ללא הצלחה.
במרחק חמישה מטרים עמד מפקד הפלוגה של הרגלים, ידיו מאחורי גבו וגיחך.
התיישרתי, עמדתי והסתכלתי סביב. על הדרך עמד הג’יפ של מפקד הגדוד והנהג
שלו ישב ליד ההגה.
עזבתי את מכשיר הקשר והאנשים שאיתו, רצתי לג’יפ, התיישבתי ליד הנהג
ואמרתי לו בקול סמכותי:
“תיסע מהר לגבעה, לקצין של המטווח”.
להפתעתי, הנהג לא אמר מילה, אלא התניע את הג’יפ ואחרי רגע כבר נסענו
מהר עד לתחתית הגבעה. שם האטנו, עלינו בדרך המתפתלת בסיבוב שלם במעלה
עד הפסגה ועצרנו ליד בניין שנראה כווילה, או אולי כמבצר קטן. ירדתי מהג’יפ
ונכנסתי לתוך מסדרון עם חדרים בצד אחד. פתחתי את הדלת של החדר הראשון,
אין אף אחד. בחדר השני אין נפש חיה. בחדר השלישי מצאתי את ראש אינדיאני
ישן על מיטה. מכשיר הקשר שלו מונח על הרצפה, נשען אל הקיר ומכובה. הערתי
אותו, חיכיתי עד שהתאושש והסברתי שכל הגדוד מחכה להתחיל במטווח. אבל
הוא היה נרגז:
“מה פתאום? היום אין מטווח!” ורצה להמשיך לישון.
נענעתי אותו עד שהוא התעורר לגמרי והבין מה אמרתי.
“בסדר”, אמר, “תחזור למטווח ותקרא לי בקשר”.
הפעלתי את מכשיר הקשר שלו, ראיתי אותו יושב ולא נרדם וחזרתי לג’יפ.
בחזרה, במטווח, קראתי לו בקשר והפעם ראש אינדיאני ענה ואישר.
קבוצת החיילים הראשונה הסתדרה ליד עמדות הירי. מפקד הפלוגה של
הרגלים הקריא להם מתוך חוברת את ההוראות לפתיחה באש, ונתן להם פקודה
לירות חמישה כדורים בודדים אל המטרות שלפניהם.
בהתחלה נשמעה בהיסוס ירייה בודדת ואחריה אחת ועוד אחת ובהמשך, טפטוף
של יריות. אבל כעת אחד החיילים מעביר את הנצרה של הרובה לאוטומט ויורה
את כל הכדורים במחסנית בלחיצה אחת על ההדק. שני השכנים שלו נדבקים ממנו
וחוזרים אחריו, ותוך כמה שניות כל החיילים מרוקנים את מחסניותיהם בצרור אחד.
המון כדורים עפים בערבוביה לכיוון הדמויות ופוגעים בקרקע מאחוריהן. כמה מהם
פוגעים באבנים, ניתזים כלפי מעלה בשובל אור ונעלמים בשמיים. מהמטווח עולה
רעש נורא, אבל הוא נפסק מייד כי הכדורים נגמרים.
כולם באו על סיפוקם ואף אחד אינו טורח להחליף מחסנית. הד היריות חוזר
אחרי רגע מהגבעות ממול, הד נוסף חוזר מהגבעות הרחוקות יותר בצד ימין
ואחר כך שקט.
החיילים שירו פינו את מקומם וקבוצה חדשה הסתדרה ליד העמדות וחזרה על
הטקס. כך גם הקבוצה השלישית והרביעית.
לאחר שכולם ירו וגמרו לפרוק את מחסניותיהם, חיפשתי את מפקד הפלוגה
של הרגלים, המגחך, להזכיר לו לאסוף את התרמילים. אבל לא ראיתי אותו בשום
מקום. אלה שירו בקבוצות הקודמות כבר הלכו מזמן, ואלה מהקבוצה האחרונה
נעלמו במהירות. לא עברה דקה ונשארתי לבד במטווח.
אספתי את הדמויות והנחתי אותן בצד, אבל את הגוזניקים, שעדיין דלקו,
השארתי דווקא במקומם. “שמן מנוע בוער יופי”. אחר כך הלכתי לקצה המטווח
והתחלתי לאסוף באצבעות את התרמילים מהרצפה ולמלא בהם קופסה. כשהקופסה
התמלאה, הלכתי לפינה ממול, שפכתי אותם לארגז וחזרתי להמשיך באיסוף.
ההתקדמות הייתה איטית מאוד. רוח קרה התחילה לנשוב ואצבעות הידיים שלי,
שהתכסו בפיח, קפאו כשנגעו בתרמילים הקרים. גם אצבעות הרגליים קפאו לאט
לאט. “קבוצה של כמה חיילים הייתה גומרת הכול בפחות מחמש דקות”, חשבתי
והתקדמתי לאט מעמדה לעמדה. איכשהו הגעתי בסוף אל הקצה ממול והמטווח
נשאר נקי מתרמילים.
יישרתי את הגב, הסתכלתי פעם אחרונה לאחור, והתחלתי לצעוד בחזרה לבסיס.
אין ירח והלילה חשוך מאוד. אבל במדבר יש המון כוכבים ולאורם הלכתי לאט.
פה ושם נתקלתי בגדר תיל, פה ושם דרכתי על שיח קוצים, אבל הגוף התחמם לאיטו
מהתנועה וגם הרגליים התחילו להפשיר. כפות הידיים הקפואות, שהיו תקועות
עמוק בתוך הכיסים של הדובון, השתחררו בהדרגה עד שיצאו מתוכם אל האוויר
בחוץ. כעת הלכתי בגוף חם והתחלתי להרהר בכל מה שקרה מהבוקר עד עכשיו.
“שמע”, אמרתי לעצמי, “המשימה בוצעה בהצלחה ועמדת בה בכבוד. הכנת את
אמצעי התאורה הדרושים לפעולה אף שהתדריך בעניין זה לא היה מדויק. מערך
התקשורת לא עבד והתיאום עם כוחות צה”ל בשטח היה לקוי ביותר. למרות זאת,
מצאת דרכים עוקפות להעברת המידע החיוני, כך שהפעולה לא נעצרה ולא נפגעה
מכך.”
בסך הכול, סיכמתי, “גילית תושייה, התמודדת עם הבעיות והצלחת להתגבר
עליהן ולמצוא פתרונות למצבים לא צפויים”.
הלכתי בדרך עפר, במעלה מתון, וצללית הגבעה מימין לדרך נראתה כמו הר
גבוה. ראש אינדיאני למעלה ודאי כיבה את מכשיר הקשר והוא ישן שוב. לאחר
כמה דקות הליכה המעלה הסתיים והבסיס המואר התגלה לפניי. צעדתי במהירות
במורד הדרך עד סופה, חציתי את הכביש ונכנסתי לבסיס דרך הפרצה בגדר.
פניתי ישר לברזייה ופתחתי את הברז שזרמו ממנו מי קרח. למרות הקור קרצפתי
את הידיים בסבון וניסיתי להוציא מהן את ריחות אבק השרפה והנחושת שדבקו
בהן בזמן איסוף התרמילים.
מתוך החושך הופיע קצין המבצעים.
“תשמע”, אמר, “מה העניינים איתך?”
“מה יש, מה קרה?”
“היה עכשיו דיון מפקדים ולכולם היו טענות. איך זה ששולחים מישהו שלא
יכול לעשות שום דבר בזמן? ומפקד פלוגת הרגלים אמר שאפילו מכשיר קשר פשוט
אתה לא יודע להפעיל”.
סיפרתי לו על ראש אינדיאני והוא שתק, אחר כך המהם ספק אליי, ספק לעצמו:
“אז מה הוא רוצה?”
קצין המבצעים עמד עוד רגע ואחר כך הלך ונעלם בחזרה לתוך החושך.
פניתי והלכתי למטבח. הטבח ראה אותי נכנס ואמר:
“מה אתה בא עכשיו? כולם כבר אכלו מזמן, וגם היה פה דיון מפקדים. אין אוכל, תבוא מחר”.
אבל פתאום נזכר שנפגשנו לפני הצהריים ושוחחנו על קופסאות שימורים ריקות. הוא הסתכל
עליי והזמין אותי להיכנס. בקצה פיו היה צל של חיוך.
במטבח לקחתי שתי פרוסות לחם, מרחתי עליהן גבינה לבנה ואכלתי לאט. אחרי
כמה דקות הטבח בא והביא לי ספל קפה.
“תשתה, תשתה, שיהיה לך חם.”
https://chapter.co.il/מטווח לילה/
כפתורים – אופיר ביכורים הוצאה לאור:
https://www.ofir.org.il/product/כפתורים/
