פרק שמונה עשר: לילה של מפגשים, צופרי אמבולנס וחסד על המדרכה
יום רביעי הגיע, ואיתו האנרגיה המיוחדת של אמצע השבוע שתמיד מרגישה כמו הכנה לשיא הגדול. אצלנו בפאב, יום רביעי הוא לא סתם עוד ערב; זהו הלילה שמוקדש כולו לחובבי ההבי-מטאל והרוק הכבד. זה לילה של דיסטורשן עוצמתי, חולצות שחורות עם לוגואים של להקות מכל הזמנים, ואווירה של שחרור אמיתי ונטול עכבות. כרגיל, הגעתי בשעה שמונה בערב, שעה שלמה לפני שהדלתות נפתחות רשמית. הזמן הזה יקר לי מנשוא – הוא מאפשר לי לנשום את השקט המתוח שלפני הסערה, להחליף מילה עם הצוות, לשתות קפה שחור קטן ולהכין את רחבת הכניסה בצורה מושלמת.
התחלתי בטקס הקבוע של סידור המחסומים, מתיחת החבלים ופתיחת רחבת הסלקציה. כשהשעון הורה תשע, רחוב אלנבי כבר התחיל להתעורר לחיים בדרכו הפרועה. עמדתי שם, מחייך לכל עובר אורח בביטחון שקט, פותח את הדלת הכבדה ומזמין את האנשים פנימה אל תוך החשכה המזמינה. פתאום, מתוך נחשול האנשים, זיהיתי פנים מוכרות – חבר טוב שלא ראיתי המון זמן, מישהו שחשבתי שכבר מזמן עזב את העיר.
“מה נשמע ידידי?” קראתי לעברו בהתרגשות אמיתית, “לאן נעלמת לנו?”. הוא ניגש אלי בחיוך רחב ובחיבוק חם של גברים. “הייתי בחו”ל, שילוב של עבודה וטיול ארוך במזרח הרחוק,” הוא סיפר בעיניים נוצצות, “חזרתי לארץ רק לפני כמה ימים והייתי חייב לקפוץ לראות מה קורה כאן, לראות ששום דבר לא השתנה”. החלפנו כמה מילים מהירות על הודו ותאילנד, ושלחתי אותו פנימה להתפנק על בירה קרה ראשונה מזה זמן רב. לראות פנים מוכרות בלילה כזה תמיד נותן זריקת מרץ למשמרת ומזכיר לי שהפאב הוא לא סתם מקום עבודה, אלא בית להרבה אנשים.
הצוות שמתקתק והחבר של בעל הבית
בפנים, הפאב כבר היה תוסס ומלא עשן סיגריות ואנרגיות. הברמנים שלנו הם המנוע האמיתי של המקום – אנחנו עובדים כצוות משומן להפליא, מכירים את האינסטינקטים אחד של השני בלי צורך במילים. בשעה שתיים בלילה, בדיוק בשיא האקשן כשהמוזיקה הייתה בווליום מקסימלי, אחד הברמנים סימן לי להיכנס פנימה לרגע.
“שמע,” הוא לחש לי באוזן מעבר לצלילי הגיטרות החשמליות, “בעל הבית התקשר עכשיו. הוא ביקש למסור שחבר קרוב שלו אמור להגיע עוד חצי שעה. תדאג שהוא נכנס בלי שום בעיות, תן לו את כל היחס שצריך”. סימנתי לו בראש שהבנתי וחזרתי מיד לעמדה שלי בחוץ. הרחוב המשיך בשלו – בליל של קולות, תיירים סקרנים ובליינים קבועים. המשכתי להשתמש במשפט הקבוע שלי שהפך לסימן ההיכר שלי באזור: “חבר’ה!!! אתם מוזמנים אלינו!”. אני אומר את זה בקול סמכותי אך מזמין, כזה שגורם לאנשים לעצור לרגע ולשקול מחדש את המסלול שלהם.
בדיוק חצי שעה לאחר מכן, הופיע בחור צעיר בכניסה. הוא נראה קצת מהוסס. “שלום,” הוא אמר בטון שקט שכמעט נבלע ברעש הרחוב. “שלום רב,” עניתי בנימוס, שומר על הערנות המקצועית שלי וסורק אותו במבט מהיר. “אני חבר של בעל הבית,” הוא ציין. חייכתי אליו חיוך רחב, כזה שפותח דלתות, והזזתי את המחסום: “הא, בבקשה, חיכינו לך. בוא תיכנס פנימה, תרגיש בבית”.
תאונה בצומת: בין חובה למצפון אנושי
באמצע הלילה, כשהיה חוסר קטן במפיות ובתחתיות לבירה (אותן מפיות קוקטייל שאני דואג להביא בתחילת המשמרת), נשלחתי להביא אספקה דחופה מאחד הברים השכנים ברחוב. בדרך חזרה, כשידיי עמוסות בערמות של ציוד, שמעתי פתאום את הקול המחריד שגורם לכל אחד בלב תל אביב לקפוא במקום: חריקת בלמים צורמנית ואחריה המכה היבשה של פגיעת מתכת בבשר. בלב הצומת שליד הפאב אירעה תאונת דרכים קשה.
בעיקרון, כדורמן, התפקיד שלי הוא מקודש – אסור לי לעזוב את המקום שאותו אני מאבטח. האחריות שלי היא על הפאב ועל המבלים שבתוכו. אבל מה אתה אמור לעשות כשמול העיניים שלך מישהו מוטל על הכביש וזקוק לעזרה? הלב שלי לא נתן לי להמשיך ללכת. הנחתי את כל המפיות והתחתיות בצד המדרכה ורצתי לתוך הצומת. התברר שהנפגע היה אחד מההומלסים המוכרים ברחוב, אדם שחי בשוליים ונפצע באורח בינוני מפגיעת רכב.
יחד עם עוד כמה אנשים טובים שקפצו לעזור, הזמנו אמבולנס שהגיע מהר יחסית. המראה היה לא פשוט – ניידות משטרה הגיעו ביללה, שוטרים החלו לגבות עדויות מכל מי שראה, ואורות כחולים-אדומים שטפו את האספלט הרטוב. נשארתי שם, עוזר להכווין את התנועה ולתמוך בנפגע עד שהפרמדיקים העמיסו אותו לאמבולנס.
כשחזרתי סוף סוף לפאב עם הציוד, המחשבות שלי לא הניחו לי. אני רואה את האנשים האלה כל לילה באלנבי – השיכורים, המסוממים, ההומלסים. אנשים שהחיים פשוט שברו אותם לרסיסים. קשה לי להבין, באמת קשה, איך אפשר לחיות ככה, בתוך מעגל אינסופי של אלכוהול, לכלוך וייאוש. אני יודע שזו כבר מזמן מחלת נפש ושאין פה היגיון פשוט, אבל זה תמיד צובט לי בלב. אני תמיד משתדל לעזור להם באוכל – כריך חם, פרי טרי – אבל לעולם לא בכסף. אני יודע שבכסף הם פשוט יקנו את הרעל הבא שימשיך להרוס אותם. צריך לעזור להם בכל דרך אנושית, אבל גם להבין את הגבולות.
סיום המשמרת: כוחה של עבודה ושפיות
לקראת סוף המשמרת, בזמן שסידרתי את הרחבה לקראת הסגירה הסופית, ראיתי מעבר לכביש מחזה שהזכיר לי כמה הרחוב הזה יכול להיות נפיץ. חבורה של צעירים נכנסה לוויכוח קולני על משהו סתמי. לפתע, אחד מהם הוריד את החולצה בזעם והתחיל לצעוק קללות לעבר חבריו, מאבד שליטה לחלוטין. למזלי, אלו לא היו לקוחות שלנו אלא סתם עוברים ושבים, וחבריו הצליחו בקושי רב לקחת אותו משם לפני שהסיטואציה הפכה לאלימה באמת.
נשמתי את האוויר הקר של סוף המשמרת, שלוש וחצי לפנות בוקר. המראות של התאונה והאנשים השבורים ברחוב רק מחזקים אצלי את ההבנה כמה חשוב לעבוד קשה, להתמיד ולהתפרנס בכבוד. אמרתי לעצמי, כמו שאני אומר תמיד, שאני מוכן לעבוד גם בעשר עבודות ביום, העיקר לשמור על השפיות, על עמוד השדרה ועל היכולת לעזור לאחרים כשהם באמת צריכים.
עוד לילה נרשם ביומן שלי. לילה שהתחיל ברוק כבד והסתיים בחסד קטן על המדרכה. ככה עבר עוד לילה אצלנו בפאב.
