מיומנו של דורמן (שומר הבר)

פרק שביעי: חגיגות בצל הקנאה, ביישנים שמפתיעים וקצב של יום חמישי

הנסיעה לתל אביב עם הידידה שלי הייתה בדיוק מה שהייתי צריך כדי “לנקות את הראש” לפני המשמרת הכי עמוסה בשבוע. יש משהו בשקט של הרכב, בשיחה הקלילה שזורמת על רקע הנוף המשתנה מהחלון, לפני שמתחילה המהומה של העיר הגדולה. זה השקט שנותן לך את הכוח לעמוד על הרגליים עשר שעות ברצף, להתמודד עם שיכורים, דרמות ומוזיקה רועשת. כשהגענו לתל אביב, הרגשתי את הרעב מנקר. ניצלתי את הזמן הפנוי שנשאר לי ונכנסתי למסעדה קרובה. לא אכלתי כל היום מרוב ריצות והכנות, וברגע שהצלחת הגיעה לשולחן, סיימתי אותה בתוך דקות. דורמן רעב זה דורמן עצבני, ואני מעדיף להתחיל את הלילה עם בטן מלאה, ראש צלול וחיוך של מי שיודע שהלילה הזה הולך להיות ארוך.
המשכתי ברגל לכיוון הפאב. האוויר של תל אביב בערבי חמישי תמיד מרגיש טעון בחשמל, כאילו העיר כולה עומדת להתפוצץ מאנרגיה של חופש שמתקרב. כשהגעתי, אחד הברמנים שהקדים כבר התחיל בשלבי הפתיחה. הפאב היה שקט, ריק מאנשים אבל מלא בציפייה דרוכה. התיישבתי לרגע על הבר, צפיתי בו מכין את העמדות בדיוק של מנתח – מסדר את הכוסות לפי הגדלים, מבריק את הברזים, בודק שהלימון חתוך בדיוק בעובי הנכון. אצלנו ב”באר”, יום חמישי זה לא סתם עוד ערב ביומן – זו מסיבה אחת גדולה. מוזיקה מכל הזמנים שמתחילה רגוע ועולה לקצב שיא, צוות פאב במצב רוח מרומם ועד אווירה מחשמלת שמרגישים כבר מהצעד הראשון בכניסה.
הלילה הזה היה עמוס במיוחד בגלל שני אירועים גדולים שקרו במקביל: ענת חגגה יום הולדת והשתלטה על הפינה הגדולה עם בלונים וזוהרים, ואבי הגיע עם כל החבורה שלו למסיבת רווקים אחרונה בהחלט לפני שהוא נכנס מתחת לחופה בעוד כמה ימים.

הדרמה של אתי והקנאה המרעילה
בסביבות השעה 23:30, כשהפאב כבר התחיל להתמלא בריחות של בירה ואדי אלכוהול, ראיתי את אתי מגיעה. היא באה עם קבוצה גדולה של חברים, נראתה קורנת בשמלה שחורה וחיוך של מי שבאה לטרוף את הלילה. “ערב טוב,” אמרתי להם בכניסה כשהם עברו דרכי, והוספתי איזה משפט מצחיק על זה שחייבים לשתות צ’ייסר על כל עשור של ענת. הם התגלגלו מצחוק ונבלעו בתוך המוזיקה והאורות המעומעמים.
בפנים, שלושת הברמנים היו אמונים על הבר, מתקתקים משקאות בקצב של מכונה משומנת היטב, זורקים שייקרים באוויר ומחלקים חיוכים לכל עבר. אבל משהו בחוץ תפס את תשומת ליבי. חצי שעה לאחר מכן, אתי יצאה לרחוב. היא הייתה צמודה לטלפון שלה, והמרחק בינה לבין החגיגה שבפנים נראה פתאום עצום. ראיתי אותה מדברת בתנועות ידיים לחוצות, הגוף שלה היה מכווץ והפנים השתנו משמחה של מסיבה לעצב עמוק ומריר בתוך שניות. שתי דקות אחר כך, בלי לחזור לקחת את התיק או להגיד שלום לאף אחד, היא פשוט הרימה יד, עצרה מונית ונסעה.
לא עבר זמן רב ואחד החברים שיצאו איתה הגיח מהדלת, מחפש אותה בעיניו בתוך קהל המעשנים. “ראית את אתי?” הוא שאל בדאגה, הקול שלו בקושי נשמע מעל הבס של השיר שהתנגן. “ראיתי אותה נכנסת למונית,” עניתי לו בכנות, “היא נראתה נורא עצובה, משהו קרה שם בטלפון.” הוא נאנח, נשען על המשקוף וסיפר לי את הסיפור המוכר: לאתי יש חבר קנאי בצורה קיצונית. אחד כזה שנשאר בבית ואוכל את עצמו, שחייב לדעת בכל רגע איפה היא, מה היא עושה, עם מי היא מדברת ולמה היא לא ענתה להודעה שנשלחה לפני דקה. כנראה שהשיחה הזו בטלפון הייתה חקירה צולבת שהרסה לה את הערב. חבל, חשבתי לעצמי כשהסתכלתי על המונית נעלמת באופק, איך רכושנות וחוסר ביטחון יכולים לכבות אור של בן אדם בתוך רגע אחד של חגיגה.

המהפך של אילן
הפאב המשיך להתמלא עד אפס מקום. האנשים שתו, רקדו על הכיסאות ונהנו מהאווירה הטובה שיוסי והצוות יצרו. פתאום קלטתי את אילן יוצא לשאוף אוויר. עכשיו, צריך להבין – אילן הוא טיפוס שבדרך כלל ביישן ברמות שקשה לתאר. הוא הבחור שיושב בקצה הבר, מסתכל לתוך הבירה שלו ומתבייש אפילו לבקש מפית מהברמן, בטח שלא לגשת לבחורה ולהתחיל שיחה.
אבל יום חמישי ב”באר” כנראה עושה קסמים שגם האלגוריתמים הכי חכמים לא יבינו. ראיתי אותו יוצא מהפאב, ולא לבד – אלא מלווה בשתי בחורות שנראו כאילו הן נהנות מכל רגע במחיצתו. הוא לא נראה כמו הבחור המופנם מהפינה; הוא עמד זקוף, צחק בקול רם ועבר לידי עם חיוך קטן ומנצח בעיניים. “סחתין עליך אילן,” לחשתי לעצמי כשהם התרחקו לכיוון החניה, מבין שכנראה הוא לא כזה ביישן כמו שכולנו חשבנו, או שהאווירה אצלנו פשוט מוציאה מאנשים צדדים שהם מחביאים עמוק בפנים בשאר השבוע. לפעמים כל מה שבן אדם צריך זה את המוזיקה הנכונה והמקום הנכון כדי להרגיש שהוא יכול לכבוש את העולם.

סגירה וסיכומים
הערב זרם מצוין. למרות העומס והאלכוהול שנשפך כמו מים, לא היו אירועים חריגים, בלי קטטות ובלי צורך להוציא אף אחד בכוח. המוזיקה הרימה את כולם באוויר עד השעות הקטנות, והתחושה הייתה של הצלחה. בסביבות ארבע בבוקר, האורות הגדולים נדלקו לאט והפאב התחיל להתרוקן. השיכורים האחרונים דשדשו החוצה, תומכים זה בזה, עד שלא נשאר אף לקוח אחד בבר. השקט שוב השתרר, אבל זה היה שקט של סיפוק, של לילה שהסתיים בדיוק כמו שצריך.
צוות הברמנים, למרות העייפות המצטברת, התחיל מיד במלאכת הסגירה: ניקו את המשטחים הדביקים, סידרו את הכיסאות, מילאו את המקררים בשתייה קרה ללילה הבא וספרו את הקופות בחדר הקטן מאחור. אני, כהרגלי, לא השארתי אותם לבד. עזרתי להם לגרור את שקיות הזבל הכבדות החוצה ולסדר את הרהיטים במקום. אנחנו צוות, ובמשמרות כאלה כולם עוזרים לכולם. המקום חייב להיות מוכן ומבריק לקראת הלילה הבא שיבוא עלינו.
ככה עבר עוד לילה ארוך וגדוש ביומן שלי. לילה שהתחיל בארוחה מהירה, המשיך בדרמה של קנאה ונגמר בהפתעה של ביישן אחד שהחליט להפסיק להתבייש. עוד משמרת נחתמה, ועוד יום חמישי הפך לזיכרון ב”באר”.