מיליוני אנשים/ מלכת האש
לבד היא מתנועעת, בחן יש לציין, כן. מזיזה את גופה מודעת לא מודעת לעסיסיותו, לחושניות המתפרקת ויוצאת מבעד לאיברים. בחור אחד מלכסן אליה מבט, היא חשה בכך מיידית, אך משהה את החזרת מבטה, בתהליך מחושב: הישרת מבט, עפעוף קל, ושוב מבט חד. ומבט מעיניה הירוקות זה לא עניין של מה בכך. ואכן הבחורון לא נשאר אדיש.
מישירה אליו מבט נוסף מצביעה על לחייה ומסמנת לו בשפתיה: תחייך. הוא מחייך בתגובה, חיוך מתוק וממיס. הוא מתקרב לעברה, מציע לה שאכטה מהג’וינט שהביא. לוקחת שאיפה קטנה, בגנבה, ומחזירה לו. הוא נשאר לרקוד לידה, נראה יציב אך מסטול לגמרי. מציע גם משקה ובשקט לוחש לאוזנה, תוך התחככות קלה בגופה, שחבר הביא ולא נעים לסרב, מפתה ושואל אם תוכל לשתות בשבילו. היא מחייכת בעייפות, בשביעות רצון, אולי בחיוך הציידת, ושותה הכל בלגימה אחת. ממשיכה לרקוד הזויה, הקוקטיל של השניים כבר סובב אותה לגמרי, והיא רוצה אותו קרוב אליה. הוא לא מבין והיא נאלצת להצמיד אותו אליה, מבקשת שינשק אותה. מתנשקים מעורפלים וההזמנה מגיעה: ללכת לחדרו “לעשן משהו”. מילות הקוד המוצפנות ברורות, והיא נשרכת, נמרחת עליו בדרך. הוא כמעט ולא מוצא את הדרך אל החדר אליו הגיע רק היום. אז בלית ברירה היא מתעשתת ומבינה שהוא כלל לא מזהה היכן הם, והופכת להיות המובילה.
מגיעים לחדרו. בכניסה לחדר הוא כבר נפטר ממכנסיו. “רגע, רגע, לאן אתה כל כך ממהר?” שואלת בחיוך שמסווה בהלה רגעית, אך מתרככת לבין זרועותיו והם נופלים יחד למיטה הלא מוצעת, מסוממים ומצחקקים בחוסר-חן.
הוא גוהר מעליה מפשיל את חצאיתה, לא טורח להפשיטה משאר בגדיה, היא מתנועעת מתחתיו, נהנית מן החום והקרבה הרגעית, לא חושבת, סוף- סוף לא חושבת, עמוק בתוך גופו, מתנחמת, מאוהבת ברגע, ומתאכזבת בשניה בה הוא יוצא מגופה, ונשכב לצידה גמור.
“אני עוד לא שבעה” היא לוחשת.
הוא מסתכל בה, ואומר, מסנן: “תעמידי לי”, בקול מפתה.
היא ניגשת במרץ למשימה, נהנית לראות איך האיבר המדולדל מקבל שוב חיים. הוא זז, אך היא מצמידה אותו למיטה ומתיישבת עליו, מחדירה את איברו לגופה. הוא מתחיל לנוע מתחתיה בתזוזות קטנות אך היא מצווה בקול, שנשמע לה זר: “אל תזוז”. הוא נשמע לה, והיא נמתחת לאחור, תופסת ברגליו הפרושות ומתנועעת במעגלים, מקשיבה לגופה באופן שמפתיע גם אותה, וגופו מעניק לה את שחפצה. הם ניתקים זה מזה, השמש כבר זורחת והיא נרדמת לצידו. לאחר שעה קלה מתעוררת ומחליטה ללכת. מתרוממת בשקט, ניגשת לדלת.
“את הולכת למצוא לך עוד בחור?” קולו המנומנם עוצר אותה.
“מה פתאום?! מה אני כמוך?!”, היא מזדעזעת לרגע, באמת. הוא חוזר לישון והיא יוצאת מתוך תחושה כי לא תשוב לראותו עוד.
בדרך חזרה למסיבה כבר יש אור ממש, האנשים חוזרים מן המסיבה, והיא חשה כי עיניהם ננעצות בה, חודרות מתחת לבגדיה, מתחת לעורה, ורואים את מעשיה. מתהלכת עירומה, ללא מחבוא מעיניהם הבוחנות, הפולשניות.
הגברים שנותרו לרקוד אחרונים על הים, חשים בה בשובה, וכמה דבורים מתחילות לזמזם מסביבה, בודקים אם יוכלו גם הם לשתות מהצוף. כבר שבעה, ואינה מחפשת מבקרים נוספים, אך להשתעשע תמיד אפשר: בחפץ לב, בחינניות, ובפלרטוט עדין. אבל כבדות אוחזת, שרידי הלילה מסרבים להתפוגג. גוף רווי ורפוי. מבטה נישא הרחק, לקו המים הנקי, וכשחוזר מבטה לחוף, נגלים לעיניה שרידי המסיבה, אנשים מעולפים על קו החוף, בדלי סיגריות, בקבוקים ריקים, ומבטים חלולים. לא יכול להיות שגם אני נראית כמותם, היא מכריחה את גופה להתעורר, נישאת על גלי המוזיקה האלקטרונית, המכבה בה כל תחושה. השמש מתרוממת עוד בשמיים, והיא מחליטה לחזור לחדרה, מגייסת את שארית כוחותיה שלא להתבונן עמוק מדי פנימה, שלא להתקל בתיעוב, בסלידה.
בחדרה מצפים לה אורחים נוספים שקרסו למיטתה בעקבות כדורים ממריצים שהתקבלו לא טוב בגופם. מקלחת זריזה בחדר הצפוף, והחלטה שגומלת בליבה…
חם בחוץ, רק בגדיה לגופה, הכל נותר מאחוריה בחדר הקטן. בלב הולם היא הולכת, בצעדים מטושטשים, אך הדרך בהירה לה, ולשם מופנים צעדיה. הוא עדיין ישן.
נכנסת בשקט ומשתרעת לצידו. פוחדת שיתעורר מדפיקות ליבה החזקות: “באתי לישון איתך קצת” לוחשת לאוזנו. הוא מהמהם אליה שזה בסדר ומתהפך לצד השני. לוקח לגופה רגע להתרפות והיא שוקעת לשינה עמוקה…
. *
ליום רוטינה קבועה. קמים בסביבות הצהריים. ראשונה היא מתעוררת, מנסה להתהפך במיטה, להאיץ את התעוררותו, אך דבר לא עוזר. לבסוף קמה, לובשת על עצמה סחבה קטנה שתכסה מעט ויוצאת להביא לו שייק קוקוס. זה מה שעוזר לחיוך המתוק שלו להפציע. יושבים קצת בחוץ, היא מפנה לו את הערסל במרפסת עליו חיכתה כל הבוקר שיתעורר. ואז אחרי סיגריה, וקצת ממתקים שעוד נשארו לו מהארץ. מתקדמים לעבר הים, שם מחכה לו המסז’יסטית הקבועה, שאוהבת ללחוש לו באוזן, ברגעי השיא במסז’: ” סקסי, סקסי”.
ובלילה בערסל הם מתנדנדים יחד. יש מקום לשנים, גם אם קצת צפוף. היא חושבת שהיא רוצה אותו, עכשיו, ולא מעיזה לבקש. הוא לא מבקש קירבה מסוג זה. מאז הלילה הראשון הוא מפגין חוסר עניין מיני. קירבה כן, אבל לא סקס. היא מתפלאת וחושבת מה לא טוב בה, אך הוא איתה, כל יום, קרוב יותר מכל גבר, שאי פעם ניסה להתקרב. יותר מהכל, פשוט מבולבלת ולא מבינה את כללי המשחק. שוכבת רעבה ליד גבר שבע.
אבל למה היא רעבה? אולי בעצם, לא מחפשת גוף, אלא נשמה קרובה, דמות יציבה שתשאר לתמיד, דמות שלא תלך, ולא תתעורר בבוקר ותאמץ את מוחה להזכר בשמו של הגוף המצונף לצידה במיטה הגדולה.
