מלחמות ומשחקים

 

אולי אני שרוט בראש, לכן אני כל שבוע מסתפר

ואולי באמת עברתי יותר מדי, לכן אני בקושי מספר

ובשטח מצאתי עצמי כמו סיגריה של אדם שלא מאפר

נשרף ונשרף וברגע אחד אני מתפורר, ואז נגמר מהר.

 

וכיום אני אומר שבכל רגע שאני לא בעשייה מבצעית

 יש לי חוסר ענק שאי אפשר למלא על ידי שום דבר אחר, 

וזה  חוסר שאי אפשר למצוא בשום מקום אז אני בקושי יוצא, 

וכשאני יוצא אז-

 

לפעמים אני נשאר עוד קצת במקומות כי בכל זאת- עד שבאתי 

ובדר״כ  נשאר הכי חזק-בכל נושא, עד שמדברים על מַתִּי

בדר״כ אני הכי שלם שיש-אבל כשסיפרו עליך התפרקתי

ולפעמים מעדיף לא להבטיח- אבל כשדיברו על הנצחה-נשבעתי.

 

והחבר׳ה ואני הפסקנו לעשות הורדת ידיים

ומזמן לא ישבנו ככה להרים לחיים

כי אנחנו בין הלוויה לניחום, לבית חולים ולשיקום

ולא הספקנו לנוח אבל בוחרים בכל יום לקום.

 

והפסקנו לשחק מחבואים כי מי שעומד מאחורינו או מצדדנו 

או מעלינו או מתחתינו אנחנו יורים ויורים ומרססים, 

אנחנו כבר לא לוקחים סיכונים מסוכנים, 

ואנחנו כבר לא משחקים משחקים.

 

ובטח שאנחנו לא משחקים כדורגל

כי בכל פעם כשיש כדור באוויר 

אחד החבר׳ה צורח ״הלו יש כדור באוויר״

ואז כולם מתכופפים, כי יש כדור באוויר…

 

זה סולמות ונחשים, הצרחות והרעשים, 

בול פגיעה, וכל מה שהיה

זה החגים בלעדיך, הנפצים התחפושות והרעשנים, וזה רעש כבר שנים 

וזה רע שכבר שנים, אתה חלק מפאזל שאף פעם לא נשלים.

 

ואני מדמיין אתכם מאחורי אז מביט לאחור וזה רק הצל 

אז אני שוב נופל, מתגעגע וסובל, ואני בכלל לא מתרגל 

וכמו בדומינו כשמפילים אחד ככה כולם נופלים 

ככה בכל הלוויה מחדש, אחד הולך וכולם מתמוטטים.

 

והחבר׳ה ואני דווקא סתלבט- אבן ג׳וק ותן כיף

ואחרי כל מה שראינו אולי באמת-למעלה עדיף

אבל עשינו הכל תמיד, כי באמת למטה כדאי,

ובכל אירוע הגענו ראשונים, וזה עדיין מאוחר מדי…

באינסטגרם- shragi_koren