מקודאשת
וביום ההוא, יום לפני היום ההוא, שהוא בפני עצמו, גל בעומר, יום אחד, הוא עשה איזושהי מחווה, לו, לי, לכבוד האבוד מזמן שלי, ליום השבת, הניע את האוטו והגיע. ועל זה נאמר- קולולו.
מה היה לי באותו הסופ”ש, רק אלוהים יודע. ריקנות עצומה. אולי פשוט כבר חוסר אמונה משווע, בבני אדם, בתוכנית האלוהית, אולי השעמום, ואולי הסקרנות. וברור שגם הגעגוע למשהו מוכר וידוע, מנחם. אישה בלי גבר היא רק חצי בת אדם. ולפעמים משאירים את הדלת פתוחה, סתם כדי לראות אם באמת יש בעולם הזה – אליהו הנביא. הוא תמיד אומר שיבוא, אבל רק ממש מעטים מצליחים לראות אותו. ורובם – מאושפזים במחלקה סגורה. ולפעמים, מדובר פשוט במסע עקום של הנשמה, בדרך אל עצמה.
וביום השבת ההוא, שהוא שלושים לספירת העומר, הוא נכנס בדלת. הרבה אחרי הנר הרביעי של חנוכה, ובמקום לקחת אותי היישר למיטה, כי כבר הייתי קצת שיכורה, הוא התנהג בנימוס מופתי, ואחרי שהעניק לי במתנה ארבעה עטים, מכל הלב והנשמה, ביקש. צלחת. לא לגמרי להפתעתי. כל אחד והרגלי הצריחה שלו.
רציתי לצרוח. לא. אבל שתקתי. מישהי אחרת, שהיא לא אני, מישהי אחרת תקועה בין מנחה לערבית, רוצה לצעוק לו: תעצור. אבל במקום, כמו מרוקאית טובה עושה רצון בעלה, הגישה לו צלחת לבנה. ריקה. חסינת אש. לפעמים, אתה זורם עם התסריט, כי לך בעצמך יש איזושהי שריטה, ואולי בגלל הסקרנות, ואולי בגלל ההתרגשות ומה שבטוח הוא רק אולי.
על ההבדלה ההיא שהיא אני השיכורה, כבר לגמרי, לא ויתרה. עם רדת החשיכה, שכבר יצאו להם הכוכבים לטייל בשמי התת מודע האפל, משהו הקים אותי חזק מהספה. קול קרא לי, לא לוותר. על חוט דק של חסד, שיימשך לי, שילווה אותי, שיחבק אותי, גם אחרי שהמסך ירד על הצגת הקולנוע, נוסח דיוויד אינטרקונטיננטל.
“בורא מיני בשמים” הרחתי אני מתוך הצלחת שלי. כי יש צלחות שבהן אני כבר לא נוגעת.
את מה שיש לי לכתוב לעולם, אני כבר מזמן לא כותבת על עט ונייר. המקלדת מעירה לי הרבה יותר. ויש סיפור קצר שמבקש לצאת דרכי לעולם. יש אי שם, מישהו שקורא. העולם אותו אני חי, מחובר בחוט בלתי נראה, סיבים אופטיים, אינטרנט מהיר, לשקע בקיר, ומשם ישירות לבורא עולם. כשאני מקלידה על המקלדת, אני מדמיינת איך המילים שלי, מייד מרצדות על המסך, בתחנת האם הקוסמית באיזושהו היכל. בהיכל ההוא יושבות כל הנשמות, שמחברות את הנשמה שלי עם זו שלו. האבא של, האבא שלי, הסבים רבים, הסבתות רבות, כולם קוראים, את המילים, כולם מריחים איתי הבשמים, כולם מצדיעים כאשר אני בוחרת, לקום, שיכורה, ולקדש על ההבדלה, כולם ללא יוצא מן הכלל – מריעים ואומרים- לי ולה, והפעם השמחה היתה מרובה וגדולה, כי הבדלה בשניים, היא קודש. קודשים. ילדה טובה. ילדה גדולה. זה מקום די בודד להיות בו. וזו אני- בודדה. זר לא יבין זאת. אני בקושי מצליחה להבין את עצמי.
למיטה הגענו שבורים ועייפים שלוש או ארבע שעות אחרי. כל אחד בעולמו. אני בגן עדן עליון, של בשמים להבדלה, הוא בשלו, זה שלו, אני לא שופטת. גם אני הייתי פעם שם. ועדיין, כל יום מלחמה.
למיטה הגענו בחשיכה מלאה, עלטה, וכל המילים היפות שהוא אי פעם סימס לי, התמוססו כשהוא נרדם לצידי, אחרי מקלחת חמה. כל המילים שהיו שם אי פעם, שקעו בתרדמה. נמלאתי חיבה יתרה, לאיש ששוכב לצידי. לא מתוך תשוקה גדולה, אלא מתוך ההבנה. שאם הגיע עד לכאן, עייף כל כך כמו שהוא, אז כנראה ולא במקרה, הנשמה שלו בקשה, לעצמה קצת מנוחה. קמתי לעשן סיגריה, של מוצאי השבת. אני לא רגילה לראות גבר ישן במיטה הזוגית שלי. קמתי לעשן סיגריה, כדי לא להתרגל, למשהו שאמור להיות כל כך טבעי, ובכל זאת נראה היה לי מאולץ כל כך. הוא לא חיבק אותי. הוא פשוט נרדם. ובאותם הרגעים, הילדה שבי, אותה הילדה מגן העדן העליון, בכתה מבפנים המון. קמה לשתות תה קינמון. ואמרה לעצמה- שגם זה יעבור.
הגשר הצר
בין העולם הזה
לעולם הבא.
