פרק 11: סערה בחושך
(תכלת)
הדירה של מיה הייתה קטנה, מודרנית ועמוסה בספרים, מסכי מחשב וספלי קפה ריקים. משהו בריח של המקום – תערובת של פולי קפה קלויים ונייר ישן – גרם לי להרגיש בטוחה בפעם הראשונה מאז שהבריחה שלי החלה.
מיה נכנסה פנימה, זרקה את המפתחות על השיש במטבח והדליקה את הקומקום. היא פנתה אליי בקול רך ועדין, והושיטה לי כוס מים קרים.
“איך נוח לך שאקרא לך?“ היא שאלה בחיוך מרגיע. “תכלת, או הלני?״
“תכלת,“ עניתי מיד, קולי היה כמעט לחישה. “אמא שלי קראה לי ככה בסתר כשהיינו לבד, בגלל העיניים שלי. היא תמיד אמרה שהן יפות ושהיא רואה בהן את הכחול של הים, והיא הבטיחה לי שיום אחד, כשהכל ייגמר, אנחנו נלך לים ביחד. זה השם האמיתי שלי.”
שמתי לב שענר, שעמד ליד הכניסה למטבח, קפא למשמע המילים שלי. הוא הביט בי במבט מופתע, מלא ברוך שגרם הלב שלי לקפוץ פעימה.
מיה הנהנה ברכות, ומשהו חם מאוד נפער בעיניה. “תכלת. שם מקסים. את בטוחה כאן, תכלת. אף אחד לא יודע שהמקום הזה קיים.“
“תודה,“ לחשתי, לקחתי את הכוס. “אני… אני לא רגילה לזה שמישהו מסתכן בשבילי.“
מיה הציצה לעבר ענר, שעמד ליד השולחן. “נמרוד סומך על ענר והוא ערב אלייך, ותכלת… את וענר… נדמה לי שיש לכם קשר די מיוחד. ענר יוריד את הירח בשביל לשמור עלייך בחיים.“
הלחיים שלי התלהטו פתאום, והשפלתי את המבט. מיה חייכה אלי בחמימות, לקחה את הלפטופ המוצפן ואמרה לענר: “יש לי מזרן מתנפח ושמיכות במחסן הפרטי שלי במסדרון, ממש מחוץ לדלת. תביא אותם משם כדי שנוכל לארגן לכם מקום לישון. אני בינתיים מריצה את האלגוריתם מתוך החדר.“
ענר הנהן, לקח את המפתח ויצא למחסן הקטן שבמסדרון. הרגשתי פתאום פחד קטן מטפס בגרון שלי – לא רציתי להישאר בלעדיו, גם לא לדקה. קמתי במהירות מהספה ויצאתי בעקבותיו למעבר החשוך.
“ענר…“ לחשתי.
הוא הסתובב מיד במחסן המוזנח, פנס הטלפון שלו מאיר את החלל הצר. “תכלת? קרה משהו?“
“פחדתי להישאר לבד,“ הודיתי, נכנסת פנימה אל תוך המחסן.
“את בטוחה איתי,“ הוא אמר ברכות, מניח את התיק עם המזרן על הרצפה. הצעד שלי פנימה קירב אותי אליו, עד שלא נשאר כמעט אוויר בינינו. ענר היה בגופייה שחורה צמודה. בחושך של המחסן, יכלתי להרגיש את חום הגוף המטורף שלו, להריח את הניחוח הנקי והגברי שלו.
הוא הביט ישר לתוך העיניים שלי, וחיוך קטן ומתוק עלה על שפתיו. “שמעתי מה אמרת למיה מקודם…“ הוא לחש, קולו היה רך מאי פעם. “היא צודקת, את יודעת? יש לך באמת את העיניים הכי יפות שראיתי. ואני מבטיח לך, תכלת… ברגע שכל הסיוט הזה נגמר, אני אישית לוקח אותך ואת אמא שלך לים.“
משהו במה שהוא אמר ממש נכנס לי ללב.
“כל החיים שלי חשבתי שהעולם שבחוץ רע,“ לחשתי, בוהה בחזה הרחב שלו שעלה וירד. “ואז פגשתי אותך. מישהו שלא חייב לי כלום, ומסכן את הכל בשבילי.“
“אני לא עושה את זה מתוך חובה, תכלת,“ ענר אמר, קולו היה נמוך ועמוק. הוא הושיט יד, ואצבעותיו הגדולות נגעו בעדינות בסנטר שלי, מרימות את פניי אליו.
הנשימה שלי נעצרה. הנגיעה שלו שלחה גל של חום לאורך כל השדרה שלי.
“אז למה?“ לחשתי.
“כי מהרגע שנכנסת לדוכן שלי, הפסקת להיות זרה,“ הוא אמר, והמבט שלו ננעל בשלי, אינטנסיבי וחד. “כי אני לא מסוגל לראות אותך נפגעת.״
בתוך המחסן המבודד, בחשיכה המוחלטת, היינו קרובים מדי… והבלמים של שנינו פשוט התרסקו.
ענר רכן אלי לאט. העיניים הכהות שלו הביטו בי במבט מבקש, שואל, מלא בכבוד ובזהירות – מחכה לאישור שלי. בעיניים מורמות, הנהנתי אליו קלות, ואצבעותיי הרעודות נשלחו אל החולצה שלו, מושכות אותו אלי בחיבוק קטן.
זה כל מה שהוא היה צריך.
ענר צמצם את המילימטר האחרון בינינו. היד שלו עברה אל עורפי בעדינות, והוא קירב את שפתיו אל שלי. הנשיקה הייתה עמוקה, אטית ועוטפת ומלאה ברגש שנאסף במשך ימים של אדרנלין, פחד וקרבה. הלב שלי התרסק והתחבר מחדש באותו רגע. כל הפחד מהכת, מהמשטרה ומאבא שלי נעלם. נותרו רק ענר ואני, עטופים בחושך של המחסן.
כשהוא התרחק מעט, המצח שלו נשען על המצח שלי, ונשימותינו התערבבו. הידיים שלי היו אחוזות בחולצה שלו, מסרבות לשחרר.
“אני איתך, תכלת,“ הוא לחש כנגד שפתיי. “עד הסוף.“
כל הזכויות שמורות לRotemNash © 2026. אין להעתיק, לשכפל או להשתמש בתוכן זה ללא אישור בכתב מהסופרת.
*הערת המחברת:
הכת המוזכרת בסיפור ‘שומרי הטוהר’, מנהגיה, חבריה וכלל האירועים סביבה הם פרי דמיונה של הסופרת בלבד ונועדו לצורכי העלילה. אין קשר בין המתואר בסיפור לבין קבוצה או קהילה קיימת במציאות.
