פרק 10: אות בחשיכה
(תכלת)
השעה הייתה כמעט חצות.
הרוח הלילית של המזבלה הישנה בשולי העיר הייתה קרה ומלאה באבק. עמדנו מאחורי שלד של משאית חלודה, עמוק בתוך החשכה. התיק עם הקופסה השחורה היה תלוי על הכתף של ענר, כבד וטעון ברעל ובאמת שתהרוס את אבא שלי. הלב שלי דפק בקצב רצחני. כל צליל של נביחת כלב רחוקה או רשרוש של שיח יבש גרם לי לקפוא במקום.
“הוא יגיע?“ לחשתי, מקפלת את זרועותיי על החזה. הקפוצ’ון של ענר עדיין שמר על החום שלו, אבל הרגשתי קור פנימי ששום בגד לא יכל להפיג.
“הוא יגיע,“ ענר ענה בשקט. הוא עמד לידי, זקוף, דרוך כמו קפיץ מתוח. העיניים שלו לא הפסיקו לסרוק את שביל העפר הנטוש. “נמרוד אף פעם לא מאחר.“
“איך תדע שזה הוא ולא מישהו של אבא שלי? או שוטרים שבאו לתפוס אותי?“
ענר הסתובב אליי קלות. בחושך, הזיפים שלו והלסת הנעולה שלו שיוו לו מראה קשוח, אבל המבט שלו כשהוא הביט בי היה רך. “לפני שנצא מבין הצללים, הוא צריך לתת את הסימן. שני הבהובים של אורות גבוהים, הפסקה של שלוש שניות, ואז עוד הבהוב אחד קצר. זה הקוד של הצוות שלנו מהשירות. אם פנסים נדלקים בצורה אחרת – אנחנו בורחים, שומעת?“
הנהנתי במהירות, בולעת את הרוק.
פתאום, אלומה של אור צהוב ואכזרי בקעה מקצה שביל העפר. ג’יפ שחור וכהה חלונות התקדם לאט, גלגליו גורסים את הצרורות היבשים.
נשימתי נעצרה. נצמדתי לגבו של ענר, האצבעות שלי נפגשו בשולי חולצתו ונאחזו בהם בחוזקה. ראיתי את הג’יפ מאיט ונעצר במרחק של כארבעים מטרים מאיתנו. המנוע שלו נשאר דולק, מגרגר בחשכה כמו חיה רעה.
הבהוב אחד. הבהוב שני.
ענר לא זז. השרירים בזרוע שלו היו קשים אבן.
אחת… שתיים… שלוש…
הבהוב קצר נוסף.
אנחת הקלה נפלטה מפי. ענר נשם עמוק, הסתובב אליי והניח כף יד מרגיעה על הכתף שלי. “זה הוא. את נשארת חצי צעד מאחוריי. אם משהו מרגיש לך לא נכון, את אומרת לי מיד.“
“בסדר,“ לחשתי.
צעדנו מתוך חצי הלילה אל עבר אלומות האור של הג’יפ. דלת הנהג נפתחה, ומתוכה יצא גבר גבוה, רחב כתפיים, לבוש במעיל עור כהה. השיער שלו היה קצוץ כמעט קירח, והפנים שלו היו מעוטרות בצלקת קטנה בגבה. היה לו מבט של אדם שראה דברים קשים בחיים שלו – חד, קר ומחושב.
“ענר,“ קולו של נמרוד היה עמוק כמו רעם רחוק. הם החליפו לחיצת ידיים קצרה וחזקה, מבינים זה את זה בלי מילים.
אז, העיניים החדות של נמרוד ננעלו עליי. הרגשתי קטנה וחשופה לחלוטין. הרגשתי כאילו הוא סורק את קלסתרון המבוקשים שלו בראש ומשווה אותו לפנים שלי בתוך שנייה.
“זו תכלת,“ אמר נמרוד. “הלני. הבחורה שמחצית מהמחוז הדרומי מחפש.“
“היא לא רצחה אף אחד, נמרוד,“ ענר אמר מיד, קולו נחרץ וחד, נכנס בטבעיות ביני לבין המבט של הקצין. “הפלילו אותה. אבא שלה מנהל כת אכזרית, והוא רצח את בעלה ואת סבא שלה כדי להשתיק את מה שהם גילו.“
נמרוד פלט נהמה כבדה. “האצבעות של הכת הזו מגיעות גבוה, ענר. הבכירים בתחנה כבר סגרו את התיק הזה. מבחינתם, היא הרוצחת והם רוצים אותה באזיקים עד מחר בבוקר.“
“בגלל זה קראתי לך,“ ענר הוציא את קופסת המתכת השחורה. “בעלה המנוח אסף את זה. הכל פה – רשימות הלבנת הון, מתחמי הסגר לילדים, ושמות של שוטרים שקיבלו שוחד. יש פה גם את המיקום שבו אבא שלה מחזיק את אמא שלה.“
נמרוד הביט בקופסה, ואז הציץ מבט ארוך אליי. “את מוכנה להעיד? אם אנחנו פותחים את הקופסה הזו, אין דרך חזרה. זה אומר להפיל את אבא שלך.“
היד של ענר גיששה בחשכה ומצאה את היד שלי, מהדקת אותה. החום שלו נתן לי כוח. “אני מוכנה,“ אמרתי בקול יציב. “הוא רצח את בעלי. הוא כלא את אמא שלי. אני אעשה כל מה שצריך כדי לגמור אותו.“
נמרוד הנהן, לקח את הקופסה ואמר: “יש לי דירת מסתור של היחידה בקרבת מקום, שום גורם בתחנות הרגילות לא יודע עליה. הבאתי לשם את מיה – היא האנליסטית הכי חדה בצוות שלי והיא היחידה שאני סומך עליה בעיניים עצומות.“
כעבור עשרים דקות כבר היינו בדירת מסתור קטנה ומוזנחת בקומה שביעית של בניין ישן.
סביב שולחן העץ במרכז החדר עמדה מיה – בחורה צעירה עם שיער קצר קצוץ, מבט חודר ואצבעות שנעו במהירות מטורפת על המקלדת של מחשב נייד מוצפן. הקופסה השחורה כבר הייתה פתוחה מולה, אבל הפנים שלה היו מתוחות.
“המפתח פתח את הקופסה, נמרוד,“ אמרה מיה בקול יבש, מבלי להרים את עיניה מהמסך. “אבל הדיסק-און-קי בפנים מוגן בהצפנה צבאית כפולה. מי שבנה את התיקייה הזו דאג שאף אחד לא יוכל לפתוח אותה בלי סיסמה מיוחדת. אם אנסה לפרוץ אותה בכוח, הקבצים יימחקו מעצמם בתוך חמש דקות.“
“שיט,“ קילל נמרוד.
נאחזתי בראש. בעלי המנוח מעולם לא סיפר לי על סיסמה. “אני… אני לא יודעת מה הסיסמה,“ לחשתי, והדמעות שוב איימו להתפרץ. “הוא לא הספיק לומר לי.“
ענר פשוט נשאר לעמוד לצדי. בכל פעם שמיה או נמרוד התקרבו אליי קצת יותר מדי, הוא זז חצי צעד קדימה, חוסם אותם בגופו. מיה הרימה את עיניה מהמחשב, הציצה על ענר, ואז אליי, וחיוך דק ועייף עלה על שפתיה.
“אתה מגן עליה כאילו היא עשויה מזכוכית, ענר,“ היא מלמלה בחצי הלצה, מנסה להוריד את המתח בחדר. “או שאתה מאוהב, או שאתה משוגע. במצב שלכם כרגע, שתי האפשרויות מסוכנות.“
ענר לא חייך. “אנחנו חייבים לפענח את זה, מיה. אין לנו זמן.”
פתאום הטלפון המאובטח של נמרוד פלט רטט עצבני. נמרוד שלף אותו, קרא את ההודעה, והפנים שלו החווירו.
“הדלפה,“ קרא נמרוד בקול שקרא תיגר על השקט בחדר. “מישהו במטה עלה על זה שהדיסק המוצפן הופעל בדירה הזו. השוטרים המושחתים שעובדים בשביל אבא שלך בדרך לכאן, הלני. הם יהיו פה בתוך עשר דקות, ואיתם גם החבר’ה מהכת.“
“מה?!“ פלטתי באימה.
“נמרוד, מה עושים?“ שאל ענר, ידו נשלפת מיד ותופסת את התיק.
“אנחנו מתפצלים!“ קבע נמרוד במהירות, תופס את הדיסק המוצפן. “אני לוקח את הדיסק אלי. הם מחפשים את הראיות, אז אני אמשוך את כל האש ואסע איתו למעבדה החשאית בבסיס הצבאי. מיה, את וענר תיקחו את הלני לדירת המסתור השקטה שלך בדרום העיר. שום שוטר וחבר כת לא מכיר את המקום הזה.“
נמרוד הביט בי ובמיה. “מיה, את שומרת עליהם שם, ותנסי לפענח את הסיסמה מרחוק. ענר, תעזור לה. אל תתקשרו אליי עד שאני מביא לכם אות שהשטח נקי. מובן?“
“מובן,“ אמרה מיה ושלפה את המפתחות. היא הביטה בי בעניים חמות במפתיע. “בואי, הלני. הלילה הזה ארוך, אבל אצלי בדירה לפחות יש קפה טוב ושום שוטר לא יתקרב אלייך.“
הבטתי בענר. למרות הפחד והמרדף, ידעתי שאני לא לבד יותר. יש לי את ענר, ועכשיו גם את מיה ונמרוד לצידי.
כל הזכויות שמורות לRotemNash © 2026. אין להעתיק, לשכפל או להשתמש בתוכן זה ללא אישור בכתב מהסופרת.
הערת המחברת:
הכת המוזכרת בסיפור, מנהגיה, חבריה וכלל האירועים סביבה הם פרי דמיונה של הסופרת בלבד ונועדו לצורכי העלילה. אין קשר בין המתואר בסיפור לבין קבוצה או קהילה קיימת במציאות.
❤️ תודה מיוחדת לקוראים היקרים שלי! ❤️
הגענו לפרק 10! 🥹 רציתי לעצור לשנייה ולהגיד לכם תודה ענקית מהלב. לראות את התמיכה, הצפיות והנאמנות שלכם לסיפור של תכלת וענר מרחיב לי את הלב בכל שבוע מחדש. הסיפור שלנו עולה מדרגה והמתח עומד להגיע לשיא מטורף במקום המסתור החדש… תודה שאתם צועדים איתי בדרך הזו!
👀 הצצה בלעדית לפרק 11:
“בתוך המחסן המבודד, בחשיכה המוחלטת, היינו קרובים מדי… והבלמים של שנינו פשוט התרסקו…“
