ערב, בדירתה של עינב, דירה תל אביבית, מלאת חול, אבל במצב טוב יחסית, תחושה נעימה, שותפים מסבירי פנים, תחושה חמימה וביתית, חורף, עינב מחכה לבני כיתתה וחברים נוספים לבוא לחגוג יחד. יש אלכוהול, יש אוכל, יש מוסיקה. ערב חמים עם אנשים שהיא אוהבת, וכולם באים אליה. הבית מתחיל להתמלא באנשים, לא המונים אבל איכותיים, יובל מגיע וגם מיכל, רונה, אלון, מיטל, גם מלאכי מצטרף באיחור אופנתי, חברים מגיעים מהלימודים, שוהם, ענבל, כולם נינוחים, הכל זורם, מתכרבלים בשמיכות, מפטפטים, צוחקים, אוכלים ושותים, מלאכי ומיכל כבר לא יחד אבל ממש שמחים להפגש, עינב רואה מרחוק את המתח המיני ביניהם. היא נגעלת משניהם, היא מחפשת חום בעצמה אבל המראה של מיכל גורם לה לתיעוב עצמי. משהו בהתרפסות של מיכל, בחוסר היכולת שלה לראות אחרים, נזכרת איך היא דרכה על עינב כל כך הרבה פעמים, ועדיין כשעומד להסתיים הערב, וכולם מתחילים להתפזר היא מציעה למיכל ומלאכי להשאר לישון אצלה. מה היא חשבה לעצמה? למה היא עשתה דבר שהיה מנוגד כל כך לרצונה? למה במיטה שלה? למה גם אחרי שנים רבות הערב הזה מעלה בה תחושת תיעוב עצמי חזקה כל כך? למה שוב מוותרת על עצמה? אבל כך זה קרה, היא נשארה לישון בביתה בחדר אחר, ומיכל ומלאכי נשארו לישון במיטתה. הבית של מיכל היה לא רחוק. למלאכי היה אוטו. למה הם לא נסעו אל מיכל? האם בשניהם זה עורר ריגוש להתמסר אחד לשני דווקא במיטתה, מתפלשים אחד בשני על ליבה המדמם? או שיותר גרוע והמחשבה עליה לא עברה בראשם אפילו פעם אחת?
ומה שיותר מעניין הוא שלמלאכי היא סלחה לבסוף לאחר כמה פיתולים ושיחות ביניהם, ולאחר כמה שנים טובות הם חזרו להיות חברים קרובים, אבל את מיכל היא לא יכלה לראות יותר, מצאה את הדרך למחוק אותה מחייה כליל. לא מפגשים, לא שיחות פעם ב, כלום, נמחקה לחלוטין ועברה הלאה. האם אפשר היה אחרת? האם הן דברו אי פעם על הערב הזה? מדוע למלאכי היא סלחה ואותה מחקה?
היא מסתכלת אחורה בזמן ומחליטה להגיב אחרת, פתאום בוער בה העלבון, הכעס, הזעם, פתאום היא לא מוכנה להיות רדומה יותר, מחוקה, כנועה ומוחלשת. היא חוזרת ללילה ההוא, ישנה במיטתו של השותף לבדה, בעוד הם יחד, ישנים בחדרה. היא כועסת על עצמה, למה בכלל פתחה את הפתח, למה בכלל הציעה. היא מרגישה חומר רעיל זורם בדמה, היא מרגישה שדרכו עליה חזק. היא לא מצליחה להרדם ומתיישבת במיטה. היא חושבת על תוכנית פעולה אך מתביישת עד עמקי נשמתה. היא לא רוצה שיקרה מה שכבר קורה, היא רוצה לעצור הכל ועכשיו. אבל איך? איך תצליח לעמוד מולם? מה יחשבו עליה? יפסיקו לאהוב אותה, בטוח, יתייחסו אליה כמעיקה, לא זורמת, תקועה. אבל פתאום לא אכפת לה מכל הדברים האלה, נשמתה צועקת, לא מוכנה להיות שוב למטה מתפתלת כתולעת, מסרבת לקבל דברים שעושים לה רע.
היא קמה בשקט ממיטתה והולכת למטבח. הראש שלה מלא ברעש, היא משתגעת, מפחדת כל כך, הראש מלא בהבהובים ואזעקות, הדופק עולה והידיים מזיעות זיעה קרה, קר לה וחם לה בו זמנית, בלב הולם היא ניגשת לדלת חדרה ושומעת רחשים ותנועות ולחישות, היא דופקת על הדלת פעם אחת, הלחישות מפסיקות. הם קופאים במקום, היא מהססת, אך שוב דופקת על הדלת, מה? מלאכי שואל, אני צריכה לקחת משהו מהארון. עכשיו? הוא שואל ומיכל מצחקקת. הצחוק הזה נוטע בה אומץ וזעם והיא פותחת את הדלת בתנופה, הם מתכסים בשמיכה בבהלה. מלאכי שואל- מה קרה לך עינב? מה העניין? ועינב מקבלת פתאום כוחות שלא הכירה. תתלבשו שניכם ותצאו מכאן. מה? מיכל המומה, אני לא מצליחה להרדם, לא נוח לי במיטה שלו, ואני מבקשת שתצאו לי מהמיטה ותלכו. לאן? שואלת מיכל, למקום אחר, לסלון מצידי, או לבית שלך, הוא לא רחוק, את יודעת. די עינב, מה קרה לך? מלאכי מנסה לפייס ולהרגיע, אמצע הלילה עכשיו. זה החדר שלי, ואני לא מבינה למה הסכמתי שתהיו יחד במיטה שלי ותעשו כאן, אתם יודעים מה, ועכשיו לפני שתתחרטו על המעשה הזה ותמשיכו להשפיל אותי, פשוט תצאו לי מהמיטה ולכו למקום אחר להיות יחד, לא אצלי בחדר ולא במיטה שלי. שיואו איזה כבדה, מלאכי מתחיל להתעצבן, ואת, פונה עינב למיכל, את טיפוס בוגדני ונמוך, ספגתי את העלבונות שלך, אבל הפעם ירדת ממש נמוך, אני? מיכל פוערת את פיה. כן, את, אבל זה נגמר, לצערי, כי היית חברה באמת קרובה, תצאו. עינב פותחת את הדלת ומחווה עם ידה את הדרך החוצה. אני עייפה ורוצה לישון במיטה שלי, עכשיו. את מתנהגת בצורה ממש ילדותית, מלאכי מתחיל להגיד. אתה אל תגיד לי מה ילדותי כאן ומה לא… אני יודעת מה אני מרגישה, אם לך אין את הלב להרגיש מה עובר עלי, ואתה רק עסוק בעצמך אז עדיף שלא תדבר… הופה, קבלת פה… בראבוו, הוא נעמד, מסדר את התחתונים ומוחא לה כפיים, היא רואה שכואב לו, אבל לא מסוגלת להתרכז כרגע בכאב שלהם כי הכל פועם בה חזק כל כך, העלבון התפוגג ונותרים רק נחישות ועוצמה, זעם ממוקד ורצון עז שמיכל ומלאכי יעלמו מהר ככל האפשר מביתה. נלך אלי? מיכל שואלת, בואי נתלבש ונדבר בחוץ, מלאכי עונה לה, והם מחליפים מבט עם גבות מורמות שעינב רואה. אחרי זמן שמרגיש כמו נצח, הם יוצאים מחדרה.
היא סוגרת את הדלת מחליפה את המצעים שטבולים בזיעה שלהם ובמי יודע מה עוד, נשכבת במיטה שלה ורוצה לבכות, אבל הבכי לא בא. היא כבר לא מרגישה מסכנה, מרגישה עוצמה, מרגישה חזקה כמו אריה בא לה לשאוג ושכל העיר תשמע שיש כאן לביאה. היא מנסה להרדם אבל ארועי הלילה ממלאים את הגוף שלה בעקצוצים, כשאור ראשון עולה והציפורים מתחילות לצייץ היא מצליחה סופסוף להרגע ונרדמת… לא חושבת על מה יהיה מחר, לא חושבת איך היא תצליח להסתכל להם בפנים, איך תצליח להיות עם מיכל באותו החדר, לא חושבת על מה יקרה ומה יגידו. הגוף שלה רפוי, המצעים נקיים, היא חולמת על ימים יפים יותר, על חברות אמת, היא מקווה לבוקר חדש, אבל מהלילה היא כבר אחרת.
