עדות אחרונה מחלום.
הערב ירד על העיר, אך לא היה זה ערב רגיל, כי אם שעתם הקודרת של השמיים, שעה שבה הכוכבים נראים פחות כמנורות ויותר כעדים רחוקים של אור. בעולם שבו שאלות קיומיות הפכו למעשי איבה, הבין כל אדם שפוי שהמין האנושי מיצה את ההזדמנות שניתנה לו, עד תום, וכעת הגיעה השעה.
שני מלאכים ניצבו שם, יצורים נשגבים ונוראיים להפליא, שזרועותיהם עשויות פלדה טהורה וכוחם מוחלט כגורל. הם לא באו לשפוט את חטאי בני האדם במשפטי צדק קטנוניים, אלא לגזור את דינו של המפעל האנושי כולו בפקודת הבורא, באדישות קרה ומרהיבה שאין לה שיעור, ואני עם ילדי הקטנים מחשב את דרכי.
עמדתי שם, בלבוש מגוחך של מדים צבאיים ונשק שנועד למלחמות קטנות מדי, מנסה באווילות אופיינית לסדר את הדרגות על כתפיי, כאילו סרט בד או סיכת מתכת יוכלו לשנות במשהו את פסק הדין של הבורא.
נועם, התינוקת הרכה שלי, הייתה צמודה אל לבי בחוזקה, מבקשת מחסה ובטחון אצל אביה מול חורבן תבל.
לפתע, זרוע פלדה אחת לכדה אותי. אחיזתו של המלאך הייתה כוח מוחלט עבורי, נטול רחמים וחסר פשרות. ידעתי שאין כל סיכוי להימלט. אך מתוך אינסטינקט של שורד הממאן לקבל את המערכה האחרונה בטרם עת, לחשתי אליו, “הענק לי עוד יום אחד, רק יום אחד”, המלאך, כמו שחקן ראשי המכיר את חוקי הדרמה הגדולה, הנהן באיטיות ושיחרר את אחיזתו. הוא העניק לי את השארית הזו.
התפאורה התחלפה כאילו הוסט פרגוד כבד. מצאתי את עצמי יושב בחדר, שקט ומפוכח. מאחורי עמדה זוהר בתי, אך עתה התגלתה כעלמה בוגרת, יפהפייה ושקטה. מולי ישבה האלוהים בכבודה ובעצמה – לא כדמות מעוררת יראה ופחד, אלא כגברת, בעלת חזות מזרחית מכובדת, ומלאת הוד עתיק.
היא הביטה בי בעיניים עייפות ואמרה במשפט אחד את כל האמת המרה של קיומנו: ״הם לא רוצים אותי כאן״.
הבנתי את הטוטאליות של דבריה. ידעתי שחטאנו הגדול ביותר לא היה רוע, כי אם בהמיות אנושית, הדחיקה החוצה של היופי, האמת והנשגב מחיינו. ישבתי שם, כבול במועקה נוראה, חסר כל יכולת לסנגר על המין האנושי שחטא בכיעורו, ניסיתי להוציא מילים אך הם היו ריקות בעיני.
אז הרימה האלוהים את ידיה בתנועה רכה, שכולה חמלה ואהבה אין-סופית. התרגשתי ונפעמתי, זוהר שעמדה מאחורי, הניפה את ידיה שלה. לא ראיתי את תנועותיה, אך חשתי בהן היטב, הייתה שם תקשורת רגשית עמוקה, שיח של נשמות טהורות שאינו זקוק למילים. הגילוי הזה הציף אותי בגל פתאומי של קנאה אנושית מרתקת, ותחושת נחיתות מול הטוהר של בתי.
האלוהים, בחיוך של חמלה עמוקה, וזיק של נחת, עמדה ואמרה: ״זוהר נמצאת במעלה רוחנית גבוהה מאוד״.
באותו רגע התפוגגה הקנאה, והוחלפה בשלווה צלולה ובגאווה גדולה, גאווה נקייה ומשחררת כאמת טובה. הבנתי, בפעם הראשונה בחיי, שבעולם הזה יש מעטים בלבד שנועדו להמשיך את האור, ושאינני נמנה עמם. השלמתי עם זה בשקט נפשי מופלא.
קמתי ממקומי, יצאתי מן החדר ופגשתי בהדר, בני בכורי, לידו עמדה זוהר ביתי הפעם כילדה בת ארבע. מסרתי לידיו את נועם התינוקת, ואמרתי להם ברוך: “שמרו זה על זו, דאגו האחד לשני.”
לבשתי שוב את מדי המלחמה שלי, אחזתי בנשק, ויצאתי אל תוך הלילה הגדול – אל קרב שאין ממנו חזרה, כי ידעתי שזהו תפקידי האחרון כאבא, בעולם שנגמר ונועד להתחיל מחדש, לפנות את הדרך, כדי שהיופי והאמת יוכלו להמשיך בלעדי.
ואז התעוררתי, והעולם בחוץ עוד היה קיים, ממתין לחסד של יום נוסף.
