פרק 3 מתוך 3 · בכתיבה · הטעם של האהבה המסוכנתלתוכן הענייניםנכנסתי באנחה לבית שלי… שלי? לא יכולתי שלא לגחך. זה כבר לא שלי, כבר לפני חודשיים מכרנו את הבית הזה. אני מרגישה כל כך זרה בבית שהיה שלי 18 שנה. מאז שנולדתי פה חוויתי הכול – דברים טובים ופחות, אבל איך אמא שלי אומרת? “תני לחיים לנהל אותך”. משפט יפה, רק חבל שמי שזה יוצא ממנה, החיים שלה סידרו אותה טוב. אותי הם קצת דפקו.
היא התחתנה עם ג’סטין אלטון, הבן אדם הכי עשיר ודמות חשובה בניו יורק. כאילו היא לא מצאה מישהו אחר להתחתן איתו. אבל לא בוחרים במי להתאהב, לא? מחר אנחנו הולכות לעבור לבית שלהם. “בית”, יותר נכון ארמון.ועוד משהו קטן: הבן שלו, שלא כל כך קטן – כריס. הבן אדם הכי מעצבן ושנוא עליי בכל העולם. היחיד, אם לדייק. הבן אדם היחיד שאני באמת שונאת, ואיתו אני הולכת לגור.
נאנחתי שוב ונשכבתי על המיטה שלי, מנסה לשאוב ממנה כוחות, כי זה הלילה האחרון שלי על המיטה הזאת. פעם דווקא היינו חברים, אבל אחרי שהוא עשה לי את… אני שונאת אותו, אבל אני לא מבינה למה הוא שונא אותי. לקחתי את הכרית שלי ופלטתי לשם צעקה שניסיתי – והצלחי – להבליע חלקית. הסתכלתי בצער על החדר שלי שכל כך אהבתי. אמנם אמא אמרה שג’סטין הכין לי בעזרתה חדר כמו שתמיד חלמתי, אבל עדיין אני אתגעגע לחדר הזה.
“נו, את מסיימת לארוז? עוד שעה אנחנו יוצאים,” אמא אמרה לי מרחוק. כשהיא נכנסה לחדר היא הייתה בהלם. “מורגן, את רצינית? עוד שעה אנחנו יוצאים ולא התחלת לארוז? מה אני אעשה איתך?”
“תירגעי אמא,” מיהרתי להרגיע אותה, גם ככה היא בלחץ, “אמרת שמסודר שם הכול. לקחתי במזוודה למטה את כל מה שאני צריכה וזהו. אוקיי, עכשיו תנשמי עמוק, תרדי למטה ואני אכין לך קפה, ואז אני יוצאת להיפרד מנורי.”
“אוקיי אמא,” הנהנתי בלי ברירה, והיא ירדה למטה. נשכבתי שוב על המיטה וכבשתי אנחה. בשביל מה זה טוב? לא ששיש לי הרבה מה להפסיד פה, אני די שונאת את הבית ספר. היחידה שיהיה לי קשה להיפרד ממנה זאת נורי. חבל שהיא לא תוכל לבוא. דחינו את הפרידה עד עכשיו. זה לא כאילו אנחנו עוברות עיר, אבל מספיק שאני עוברת בית ספר ויש בינינו מרחק של שעה, כדי שנרגיש שזאת באמת פרידה.
ירדתי בחוסר חשק למטה, הכנתי לאמא שלי קפה והלכתי לבית של נורי. מאז שאני זוכרת את עצמי גרנו בית ליד בית, בחיים לא נפרדנו ליותר מיומיים. איך נפרדים מאחות לא בדם?
דפקתי בדלת וג’קלין, אמא של נורי, פתחה לי ולקחה אותי לחיבוק. היא כמו אמא שנייה שלי. “איך יהיה לנו קשה בלעדייך, את לא מבינה… בואי, לכי לנורי, היא מהבוקר לא יוצאת מהחדר.”
הדלת הייתה חצי פתוחה. דפקתי בעדינות ונכנסתי, מתיישבת לידה במיטה. ראיתי אותה מכוסה בחצי שמיכה, עם הראש לקיר והעיניים שלה היו עצומות, אבל היא לא ישנה בוודאות.
“נור-נור, תסתכלי עליי,” ביקשתי.
היא הסתובבה אליי ועברה למצב ישיבה. “מה אני אעשה בלעדייך, מור?” היא שאלה בכאב והביטה בי בעיניים אדומות.
“זה לא שאני עוברת עיר,” אמרתי, ולא הצלחתי לשכנע אפילו את עצמי.
“את יודעת שזה לא ככה.”
“נור, אנחנו נדבר כל יום, ניפגש לפחות פעם בשבוע, אני אבוא לפה…”
“נראה לך?” היא גיחכה, “את תגורי בארמון ואני לא אבוא לראות? מה נראה לך?” היא חבטה בי בחיוך ומחצה אותי לחיבוק. “אם כבר מדברים על זה,” היא אמרה בחיוך ממזרי.
“אוי לא, אני לא אוהבת לאן שזה הולך.”
“את הולכת לגור עם כריס!”
“ו…?” שאלתי באדישות. אין לי כוח להתחיל לחשוב על זה.
“ו… מה ו?! זה פאקינג כריס אלטון! ה-כריס אלטון! כאילו אחותי, את לא מודעת לזה שזה הבחור הכי חתיך בבית ספר שלנו, והכי עשיר, והכי מוצלח, והכי הולך להיות אח שלך, והכי…”
“הבנתי, הבנתי,” קטעתי אותה, “והכי והכי. יש לי גם כמה ‘הכי’: הכי מניאק, הכי מעצבן, והכי…”
“כן, אני לא הבנתי אף פעם מה הבעיה שלך איתו.”
“קודם כל, את יודעת. דבר שני, אפשר להתמקד בתוכן שאמרתי ולא באנשים חסרי תוכן?”
“האוץ’, כאב לי בשבילו,” היא אמרה ותפסה את אזור הלב. “רק אל תעיזי להגיד את זה לידו, כי שמעתי שהוא לא מתחבר לציניות, בואי נגיד את זה ככה.”
“אפשר לעזוב כבר את המטומטם הזה? ואני מאוד מקווה ששמעתי נכון וזאת לא הייתה שגיאת דיבור – את אמרת ‘הבית ספר שלנו’?”
“אני אמרתי את זה?” היא ענתה בחיוך ואז התנפלה עליי. “רציתי לעשות לך הפתעה, אבל קשה להסתיר ממך סודות!” היא אמרה וסגרה לי את הפפה.
“מה את מזיינת?! את באה לבית ספר שלי ונותנת לי לבכות את החיים?”
“ציפיתי לקצת יותר אדישות ממך.”
“מה את רוצה, מישהי אחת צריכה להיות חזקה,” אמרתי, והיא חבטה בי בצחוק.
“כן, אמרתי מה יש לי לעשות בבית ספר הזה אם את עוזבת? בכיתי קצת לאמא שלי ומחר אנחנו הולכות לתיכון אלטון בע”מ,” היא אמרה וחיבקה אותי חיבוק אחרון, וליוותה אותי לדרך. “אל תשכחי לשתף אותי בכל הג’וס על כריס, אה?” היא לחשה לי באוזן.
“לא יהיה שום ג’וס,” אמרתי לה וחזרתי לבית. בדיוק בזמן, אמא כבר חיכתה בקוצר רוח. עליתי פעם אחרונה לחדר שלי, נשמתי את האוויר פעם אחרונה ולקחתי את המזוודה למטה, נפרדת מהבית שבו גדלתי. נכנסתי למכונית בלי לדעת מה מצפה לי.
הדבר הראשון שהיה לי להגיד זה “וואו”. בעצם, לא יכולתי להגיד כלום. שער הזהב נפתח, נכנסנו, והאחוזה נגלתה לעברנו. הכול היה נראה יקר. הבריכה הגדולה שהייתה מזווית הדרומית של הבית דווקא נראית לי קורצת – תמיד רציתי לגור בבית עם בריכה. אבל תמיד שנאתי את الأנשים העשירים האלה שלא רואים אף אחד ממטר, ואני די הולכת להיות כזאת. כמו כריס. הצטמררתי רק מלחשוב עליו, שאני הולכת פאקינג לגור איתו, וכבר נגמר לי החשק.
נכנסנו לחנייה הפרטית וג’סטין חיכה לנו שם. הוא דווקא מאוד נחמד, יצא לי לפגוש אותו כמה פעמים ותמיד הוא התייחס אליי נחמד. טוב, אבל זה בגלל שהוא מאוהב באמא שלי מעל הראש.
אמא יצאה ראשונה עם חיוך ורצה לחבק את ג’סטין. שמחתי מאוד בשבילה שהיא מאושרת, אבל למה על חשבוני? הייתי חייבת לצאת כי אמא כבר סימנה לי. ג’סטין בא ללחוץ לי את היד ולחבק אותי, ואז ראיתי אותו – את הבן אדם השנוא עליי באדמה.
אבא שלו סימן לו לבוא. הוא הלך בצעדים גדולים ונעמד ליד אבא שלו, בוחן אותי במבט קצר וחזר להסתכל על אבא שלו, כאילו שאני לא שווה כלום. גלגלתי עיניים והתחלתי ללכת. אמא תפסה לי את היד ועצרה אותי. “אל תעשי לי בושות,” היא לחשה לי באוזן. המשכתי לעמוד שם כמו מטומטמת, רוצה כבר ללכת לחדר ולא לצאת לעולם.
“כריס, אני בטוח שאתה מכיר את מורגן,” ג’סטין אמר.
והחצוף פשוט גיחך מהצד. “כן, יצא לי להכיר אותה,” והמשיך בשקט: “לצערי.”
כנראה רק אני שמעתי את זה, כי אמא וג’סטין המשיכו רגיל. אין גבול, באמת שאין לי כוח מעכשיו.
“ומורגן,” ג’סטין פנה אליי, “אני בטוח שיצא לך להכיר את כריס.”
“כן, לא נראה לי שיש בעיר מישהו שלא שמע עליו,” והדגשתי את ה”עליו”. הרגשתי שהוא נועץ בי מבט, והתעלמתי. “עכשיו, ג’סטין, אני אשמח לראות את החדר שלי,” אמרתי בנחמדות, מתה רק ללכת לישון.
“כן, רק אני מרגיש שעבר ביניכם משהו?” וואו ג’סטין, איזה חושים. “ואתם יודעים, אתם הולכים לגור ביחד ובעצם להיות אחים,” הוא אמר בכזאת קלילות שרציתי לקבור את עצמי. רק המשכתי להנהן.
“אז מייק ואני חשבנו לעצמנו…”
“מייק?” כריס שאל, ופעם ראשונה שרציתי להודות לו על משהו. למה שג’סטין יקרא לה מייק?
“מייק זאת מרקל,” והוא הצביע על אמא שלי והמשיך. הבטתי שנייה על כריס. לשנייה היה לו פרצוף אנושי, כאילו שקשה לו. אבל רק לשנייה. הוא קלט שהסתכלתי עליו וחייך אליי חיוך מתנשא. נו ברור, כי זה כריס.
“אז חשבנו, מייק ואני…” ג’סטין חזר והדגיש את ה”מייק”. הסתכלתי שוב על כריס. עברה לו איזה עווית קטנה בפנים של כאב. לשנייה ריחמתי עליו, ואז נזכרתי שזה כריס. “…שתנסו להסתדר אחד עם השני, שתדברו. אז כריס, תלך להראות למורגן איפה היא תישן. את הולכת לישון בחדר ליד כריס, חשבנו שזה יחבר ביניכם.”
רק גלגלתי עיניים וסימנתי לכריס “אחריך”. הוא סימן לי ללכת לפניו, ולקחתי את זה, כי מי אני בכלל שתשחק איתו משחקי אגו. התחלתי ללכת, אבל הוא עקף אותי והתחיל ללכת לפניי. איזה מטומטם.
רק כשהוא היה בגבו אליי יכולתי לבחון מה הוא לובש. הוא לבש מכנס ג’ינס שחור עם קרעים וחולצה מכופתרת לבנה בפנים. הוא היה נראה מצד אחד רשמי, ומצד שני כל כך מושך. אוף, למה הוא צריך להיראות טוב?
כנראה שהגענו, כי הוא פתאום נעצר. הרמתי את העיניים להסתכל. בקומה שהיינו בה היו רק שני חדרים ומעלית: חדר אחד בצד שמאל ואחד בימין.
הוא הצביע לי על החדר הימני: “זה החדר שאת בחיים לא צריכה להיכנס אליו, וזה…”
גלגלתי עיניים והלכתי לכיוון החדר השמאלי שהוא מאחוריי. נכנסתי לחדר. וואו! הייתי בשוק. ידעתי שהולך להיות לי חדר מהאגדות, אבל לזה לא ציפיתי. הכול היה בגווני אפור-ורוד, כמו שאני אוהבת. הייתה מיטה ענקית באמצע החדר, ומקלחת ושירותים צמודים. אני יודעת שלרוב החברות שלי היה את זה, אבל אני תמיד חלמתי על זה.
“זהו, סיימתי עם הבייביסיטר, אני יכול ללכת?” כריס שאל בקבע.
“בטח, לך לעשות משהו משעמם אחר וסגור אחריך את הדלת. אני פשוט לא אוהבת זרים.”
הוא עשה לי פרצוף ויצא. וכמה שהייתי שמחה ליהנות מהחדר, פשוט קרסתי למיטה, והדבר היחיד שעבר לי בראש זה שהולך להיות לי סיוט עם האיש הזה.
התעוררתי. ברגע הראשון לא הבנתי איפה אני, עד שנזכרתי שאני בסיוט שאני רוצה להתעורר ממנו. היה כבר חושך בחוץ. וואו, כמה זמן ישנתי? חיפשתי את הטלפון שלי ונזכרתי שהוא בכיס של הז’קט שבאתי איתו. וואו, ישנתי 5 שעות, כנראה שהייתי צריכה את זה.
עברתי על ההודעות. היו כמה הודעות מאמא: נסיכה שלי, ראיתי שנרדמת ולא רצינו להעיר אותך. אני וג’סטין יצאנו לסידורים בשביל הנשף שבוע הבא. שתתעוררי, או שתכיני אוכל או שאת וכריס תזמינו. אוהבת אותך, נשיקות. שלחתי לה בחזרה שבסדר ואני לא רעבה.
הייתה עוד הודעה מנורי: מה איתך? התאקלמת? דברי עם אחותך, מה קורה לך? נו… טוב, לפי זה שאת לא עונה כנראה שנרדמת, ואני מאוד מקווה, אחרת זה הסוף שלך!
שלחתי לה סמיילי מבקש סליחה, והיא ישר התקשרה. “נו, איך שם?”
“את לא מבינה, אני מרגישה בסיוט! לא רק שאני גרה עם השטן, הוא נמצא חדר ממולי! את קולטת שאנחנו הולכות ללמוד איתו בכיתה?”
“את קולטת שאת לא מקשיבה למה שאני אומרת לך? אני קולטת שאת מתבכיינת על החיים הטובים כשאני בינתיים גרה עם שלושה אחים מעצבנים.”
“טוב, זה כבר לא אשמתי. טוב, חכי רגע, אני יורדת לבדוק מה יש לאכול.”
יצאתי בחשש מהחדר, בודקת שהשטח פנוי, וירדתי במעלית לסלון. ראיתי שם את כריס יושב בספה, רואה טלוויזיה. שיט. הלכתי בשקט למטבח, מקווה שהוא לא יראה אותי.
“עד כדי כך את מפחדת לפגוש אותי?” הוא אמר בלי להסתובב.
“אל תחמיא לעצמך, סך הכול אין לי כוח אליך,” והמשכתי ללכת למטבח, מחפשת מה יש לאכול, משהו קליל.
פתאום הוא נכנס למטבח ונשען על האי. יכולתי לראות אותו מקרוב – השיער שלו היה משוך אחורה עם ג’ל. כמה שהוא נראה ככה מתנשא… העיניים הירוקות שלו הביטו בי, בוחנות את הגוף שלי. מה לעזאזל?
“כן, אדון כריס, מה אתה רוצה?”
“רק שנינו בבית, את יודעת את זה?”
“כן, ו…?” שאלתי, לא הבנתי למה הוא מתכוון.
“אז את כן צריכה לפחד ממני,” הוא אמר בחיוך, עקף את האי והתקרב אליי למרחק פסיעה. “אולי נכנסת לחיים שלי פה, אבל יותר מזה את לא מתערבת לי בחיים.”
גיחכתי. “מי מספר לך שגם פה אני לא חלק מהחיים שלך?”
הוא התקרב עוד קצת והביט לי לתוך העיניים. “אני רציני. החברים שלי זה החברים שלי, לא עניינך לאן אני הולך, זה ברור?”
“אתה יודע שהחיים שלך לא מעניינים אותי,” אמרתי לו ובאתי ללכת.
אבל הוא תפס לי ביד. הסתובבתי אליו בתמיהה, והוא אמר לי בטון מתנשא: “שקלי מילים, מותק,” והלך.
מה לעזאזל הוא רוצה ממני?!
