נרביעי של חנוכה.
ממלכת יהודה. גת. אכיש. לכיש. דוד ומה שבינהם
” החיים הם כמו כביש מהיר. מסתעפים להרבה נתיבים. חלקם מהירים. חלקם איטיים להחריד. זוחלים במשולש של מטר וחצי רבוע. כפריים. רדומים. איטיים. מורטי עצבים. ויש לפעמים שהנשמה נזרקת למסלול המהיר. מאיץ חלקיקים. ואז היא טסה במהירות האור. עבר, הווה, עתיד. פוגשת את עצמה בראי הזמן. הזמן שלא באמת קיים. כי אם לא הנשמה מי את? מי אתה? גוף שהולך ומחליד.
נסעתי ארבע מאות קמ. לאסוף לי ניצוץ. לתקן לי תיקון. להדליק לי נר. אור קטן. אור איתן. האהבה. אין לה באמת גבולות..
בית העלמין של ממלכת גת, מחזיר לי תמיד את הנשמה למסלולה. השמות שעל המצבות מספרות לי את הסיפור של הנשמה. סבא, סבתא, סבתא רבא. אבא. חבר יקר. אוסף מצבות ותאריכים. לועזיים. עבריים. כל הדנא של מי שאני טמון בעפר.
ריחות הדסים. בשמים. בקופסה יקרה מפז. משקלה זהב טהור.
רחוקה מאוד מכביש תשעים.
ממלכת גת. יום אחד גם אני אאסף אליהם. והמסע יגמר. יישאר ממני רק נר בוער. אם יהיה בכלל מי שזוכר.
האהבה היא עסק לא נורמלי.
נסתרות דרכי האלוהים.
שמפגיש נשמות. בגלגולי גלגולים.
בעולם שכולו חומר. לבן. ירוק. חום. נוזלי. שקוף. קוניאק. גין וטוניק.
חזרתי לקנות לי כאן בית. חלקה. משקיפה על ואדי.
שתהיה גם לי חלקה. בין אותם ענקים. קדושים. כהנים. מקובלים. יהודים.
כי הכל בעולם הזה
הבל הבלים.”
