פרק 3 מתוך 5 · בכתיבה · עוד לא יודעתלתוכן הענייניםפרק 2: נ.מ. תמר
מה לעזאזל זה היה עכשיו?
לא הבנתי את זה שהוא ירד אחרי והתנהגתי כמו איזה וירדו, לעזאזל איתי.
“אתה יודע מה אומרים על חדשות ישנות…” למה אמרתי את זה?
הרגשתי שאני צריכה להסדיר את הנשימה, כאילו רצתי מרתון עכשיו, וסך הכל 8:30 בבוקר.
8:30 בבוקר! פאק, אני מאחרת. לא שוב!
התחלתי לרוץ עד ששמעתי קול מוכר קורא לי: “תמר תעצרי רגע!”
אמרה לי נוגה החברה הכי טובה שלי, מאז שבאנו לגור פה — היחידה שעמדה מול כיתה שלמה שעשתה עלי חרם.
היא נעצרה לידי טרופת נשימה, מנסה להגיד לי משהו אבל לא מצליחה. הושטתי לה את הבקבוק מים שלי. היא חיכה עלי בתודה ושתתה לי חצי בקבוק.
“תודה, ההיתי צריכה את זה,” היא אמרה והושיטה לי את הבקבוק החצי ריק.
“מה תודה? שתית לי חצי בקבוק!” טפחתי לה על הגב. אמרתי בטון רציני אבל חיכיתי כי לא יכולתי להתאפק מהפרצוף ה”כאילו” מסכן שנוגה עשתה לי. “תפסיקי את זה! אמרתי לך מה את צריכה לעשות אם הכישרון משחק שלך.”
“כן, כבר 100 פעם,” היא גלגלה עיינים.
“באמת נדבר על זה, או על זה ש’תמר הילדה המושלמת, המדהימה’…”
“לחשתי לה: המדהימה!” היא הוסיפה.
“…מאחרת בפעם השניה בתוך שבוע? האם את מרגישה טוב תמר?” היא הגישה לי את היד כמו מיקרופון. “או שחלילה…” היא אמרה, אפילו לא נתנה לי לענות. “יש משהו שאת לא מספקת לי? מה יש לך להגיד להגנתך?” היא אמרה בפרצוף תוקף.
“קודם כל, אני לא מדברת בלי עורך דין,” עניתי ברצינות. “ולא לציטוט: אני עדיין חושבת שאת צריכה ללכת לעשות כבר משהו אם הכישרון שלך.”
“איזה מהם? יש לי המון. ו-1:0 להתחמקות היפה, אבל היא לא עבדה. אני ישאל פעם אחרונה: מה יש לך להגיד להגנתך?”
“שיש לי הרגשה שאת מקנא, וזה את יכולה לצטט. לעשות מזה פוסטר,” אמרתי ונכנסתי בשער, משאירה אותה המומה.
לרגע, רק לרגע, כי זאת נוגה כמובן — היא לא בשוק מכלום.
“עכשיו ברצינות,” היא חזרה ללכת לידי. “למה איחרת? אמא שלך אמרה שיצאת ב-7:50.”
“את עוקבת אחרי?” שאלתי בדרמטיות, ונאנחתי שראיתי שהיא מתכוונת ברצינות.
“הנה, את נאנחת!” היא תקפה אותי. “סימן שקרא משהו. שפכי עכשיו.”
“אני פגשתי את…”
“נוגה ותמר, מה אתם עושות פה?” שמענו קול עמוק.
קפצנו בבהלה שראינו את בלהה המנהלת.
“עכשיו אתן באות? ולא רק שאתן מאחרות, אתן גם מפטפטות!”
דפקתי לנוגה על היד וסימנתי לה אם העניינים לשתוק. היא החזירה לי מבט תמים של “מי חשב לענות”, אבל אני מכירה אותה מספיק זמן כדי לדעת שהן חתול ועכבר.
“יופי, אני שמחה שפתאום עכשיו החלטתו לשתוק. אני רוצה את שתייכן אחרי התפילה בחדר שלי. מובן? ותמר, ממש לא מתאים לך לאחר ככה. זאת כבר פעם שלישית שאת מאחרת השבוע.”
“שניה, אבל מי סופר אה?” נוגה אמרה, ורציתי לקבור אותה — ואולי ביחד. בעצם רק אותה, למה גם אני צריכה לסבול?
אבל לא יכולתי לגחך למראה הפרצוף المופתע של המנהלת. האגדה מספרת שקשה להפתיע אותה.
“היא צודקת,” מיהרתי לענות לפני שיקרא משהו יותר גרוע. “איחרתי רק בשני והיום.”
“אוקי, אתן צודקות. לכו להתפלל וחזרו לפה ונדבר אז. ואיתך יש לי הרבה על מה לדבר,” היא הביטה בנוגה במבט מסוכן.
“אני מחכה לזה,” אמרה נוגה.
לקחתי אותה מיד לפני שתפלוט עוד משהו, ויצאנו צוחקות וקצת מפחדות מהחדר שלה.
“תודה! מי חשב שהיא יודעת להגיד את המילה הזאת,” אמרה נוגה. “את השורש של תודה לא ידעתי שהיא יודעת.”
“החזרתי לה: את יודעת מה היא רוצה ממך? למה?” לא הבינה נוגה.
“כי היא אמרה שיש לה הרבה על מה לדבר. ואגב, יצאת גדולה איך שאני לה.”
“לא סתם, כנראה בגלל שהתחצפתי עליה כמה פעמים,” היא ענתה, קצת מתחמק, טיפה לחוצה.
הרגשתי שהיא לא מספרת לי הכל, אבל החלטתי כרגע להניח לזה, והיא שלחה לי תודה אם העניינים כאילו הבינה. את המשך הדרך לכיתה העברנו בדממה, עד שנוגה שלחה אותי:
“היית באמצע להגיד לי את מי פגשת?”
סימנתי לה “אחרי זה”, כי בדיוק נכנסנו לכיתה ואני לא יודעת למה נשמתי לרווחה.
מצד אחד, הרגשתי שאם אני ידחה את זה עכשיו אני יוכל להמציא לה משהו. אני אפילו לא יודעת למה אני רוצה להסתיר ממנה, אבל זה מה שמרגיש לי כרגע נכון.
ומצד שני, הרגשתי מועקה, כאילו לשתינו יש סודות שאנחנו לא מספרות אחת לשניה. פחדתי שנתרחק. ידעתי שנגדל, במיוחד בשנה הבאה שכל אחת תלמד משהו אחר — נתרחק.
אבל בתוך הלב קיוויתי שזה סתם חרדה של כל חברות כזאת, אבל עכשיו זה נהיה אמיתי וזה ממש מפחיד אותי.
חזרתי הביתה בחוסר חשק. המנהלת סתם הבהילה אותנו, “רצתה לחדד לנו את הנהלים.”
לפחות הצלחתי להתחמק מנוגה בהמשך היום. מזל שלי שהיא עצמה מיהרה כי יש לה חתונה. קיוויתי שהיא תשכח מזה, אבל כמו שאני מכירה אותה — היא לא תשחרר כל כך מהר.
נכנסתי וישר מרדכי תקף אותי: “את לא יודעת מי עבר לבנין שלנו!”
הסתכלתי עליו בתמיה, והוא המשיך להסתכל עלי כאילו מצפה שאני ישאל. איזה בלתי נסבל!
“או לפעמים… מי עבר לבניין שלנו?” שאלתי בלי כח. רציתי רק ללכת ולעשות ולשכוח מכל היום שהיה. “נו, מי? מה יש לך?” התחלתי להתעצבן עליו.
“משפחת עמרני,” הוא אמר באדישות.
הבטתי בוא בהלם. “כאילו… חיים?” שאלתי, למרות שידעתי וקיוותי שלא.
“אז לכן הוא היה פה היום…” מלמלתי לעצמי והתחלתי ללכת.
“כן, חיים,” הוא אמר את החיים בחיוך, וכמעט נתתי לו על זה כאפה. “מתי ראית אותו?”
ובאותו נשימה הוא אמר, לא נותן לי לענות או להמציא לו משהו: “את יודעת שהוא לומד בישיבה שלי כבר שבוע?”
הבטתי בוא בהלם. “למה לא אמרת לי? ואתה לא גדול ממנו בשנה? ולמה אתה בכלל לא בישיבה עכשיו?” יריתי עליו שאלות כדי לא להיכנס ללחץ.
“ממתי מעניין אותך דברים מהישיבה שלי? הוא לא נמצא בשיעור שלי. ואם ההית שומעת לפעמים מה אני אומר, ההית יודעת שאמרתי לך שיש לי פגישה (דייט) היום,” הוא ענה הכל בחיוך והלך לכיוון המטבח.
בשניה העייפות הלכה ממני. “מה, הזאתי?”
“כן, הזאתי,” הוא ענה בגיחוך והתחיל ללכת.
באמת לא שמתי לב שלאחרונה התרחקנו ממש. פעם ההינו מספרים הכל אחד על השני. זה מתחיל להלחיץ אותי שאנשים שחשובים לי מתחילים להתרחק. ובוא לא נדבר על המטרד החדש שהופיע. אולי הבעיה בי?
אני מנסה לחשוב אם עשיתי משהו שונה. לא, אני חושבת שפשוט כולנו מתבגרים, ופה החברות עומדת למבחן.
פתאום תקף אותי געגוע חזק לסבתא שלי. היא תמיד ידעה להרגיע אותי, היא תמיד היתה האיש סוד שלי, איתה יכולתי לדבר חופשי — בלי להיות בלחץ אם יקבלו אותי ככה, או שזה יפריע “לשידוך” וכל הבולשיט הזה.
אני שונאת את הסיפורים על זה שבת אחת מתקלקלת… בכללי, מה הקטע של המילה “מקולקלת”? מה היא, מכשיר? ואז היא הורסת את השידוכים לאחים בבית. כאילו, בן אדם, אתה לא רוצה אותה כי יש לה אחות שאין לה שליטה עליה? כאילו, מה נסגר?
היא נפטרה לפני שנתיים ועדיין קשה לי. פתאום עכשיו אני קולטת שאין לי מישהו לדבר איתו על הכל. אומנם נוגה חברה טובה והכל, וגם מרדכי, אבל גם להם יש דברים שאני לא יכולה לשתף, או לפחות חושבת ככה.
אולי בגלל זה הם מרגישים מרוחקים, שהם משתפים אותי בדברים ואני לא?
פסיכולוגים יגידו שזה בגלל שאיבדתי את האמון באנשים, ואולי הם צודקים. אבל זה לא מועיל לדעת שמישהו… דפק לי את האמון.
ומה לעזאזל אני עושה אם המטרד החדש שהופיע? חשבתי הוא סתם בא לבקר, הוא עבר לפאקניג בניין שלנו!
רגע, איזה קומה? לא, אין סיכוי בקומה שלנו, אף אחד לא עבר. אה, בקומה 5, טננבאום עזבו. לפחות זה שלוש קומות מעלינו.
אני חייבת לקפוץ להגיד לאמא שלו שלום, ולהכין לה עוגה.
קמתי במרץ מהמיטה. החלטתי להכין לה עוגת קצפת אם תותים, אחרי הכל היא למדה אותי את העוגה הראשונה שלי.
מאז שהכרתי את אמא שלו ראיתי שמשהו מוזר בה, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות, וכל פעם שניסיתי לדבר על זה אם חיים הוא יתחמק. אבל אחרי הכל היא אמא טובה, ההיתי מבלה בבית שלה הרבה אחרי הצהריים שחיכתי לחיים.
עכשיו שאני חושבת על זה, ההיתי צריכה לפחות להגיד לה שאני עוברת. היא בטח נפגעה. אף פעם לא עצרתי לחשוב על זה, על כל האנשים שפגשתי בהם שלא אמרתי להם שאנחנו עוברים… במיוחד לו…
סיימתי להכין את העוגה, יצאה לי מושלם. שמתי את זה בתוך קערת זכוכית וסגרתי את זה.
“מרדכי! מרדכי, איפה אתה?” חיפשתי אותו, לא הבנתי לאיפה הוא הלך. לא שמעתי את הדלת נסגרת.
“אני פה, מה את צועקת?” הוא ענה לי מהחדר שינה.
“הוא… תגיד, אה… חיים בישיבה, נכון?” שאלתי במבוכה.
“כן,” הוא ענה לי אם אותו חיוך מעצבן כאילו הוא יודע הכל. והוא באמת יודע, אבל לא הכל.
“למה?” הוא שאל אחרי כמה שניות.
“סתם, עשיתי לחגית עוגה, אני רוצה להביא לה. ואני לא רוצה להיפגש איתו.”
“טוב,” הוא ענה בספק.
העפתי עליו כרית, יצאתי מהחדר. הרגשתי לא נעים — הרי רק שניה חשבתי שאני לא רוצה לאבד את האנשים שחשובים לי.
אז פתחתי: “אגב, מרדכי, בהצלחה בדייט! ספר לי איך היה.”
ראיתי איך הוא מופתע, סגרתי את הדלת והרגשתי טוב אם עצמי. צעד ראשון.
לקחתי את העוגה, אמרתי לאמא שאני עולה לעמרני. היא אמרה לי להגיד גם בשמה.
דפקתי בחשש בדלת, לא יודעת מה אני יראה. פעם אחרונה שראיתי אותה היה שההיתי בת 12.
“מי זה?” שמעתי קול מוכר.
“תמר.”
“איזה תמר?” היא שאלה, ולפני שהספקתי לענות היא פתחה את הדלת.
“תמר! תמר אלבז!” היא אמרה וסרקה אותי במבטה כמה פעמים. “כמה שנהית יפה! בואי כפרה, בואי כנסי. ומה, הכנת עוגה? לא ההית צריכה! בואי שימי את זה על השיש ונטעם, נראה כמה השתפרת מאז הפעם האחרונה.”
נכנסתי לבית, סרקתי אותו כמו תמיד. הרהיטים לא אותו צבע, הספה הנוסטלגית החומה — כמה ישבתי עליה! על השולחן היו גיבובי דברים לא קשורים, הארון בצבע שחור, והיו עוד כמה ארגזים פתוחים על הרצפה שעוד לא סידרו.
הסתכלתי על המסדרון, היה רק שתי חדרים, אחד מהם של חיים… עברה בי מחשבה.
המחשבות שלי נקטעו בצורת חיבוק דב שרק חגית יודעת לחבק.
“אוי, כמה שהתגעגתי לילדה שלי, אוי!”
היא ניתקה את החיבוק, סרקה אותי עוד פעם אחת, והסתובבה לקחת צלחות.
המטבח היה מרוהט בפשטות, הארונות היו בצבע לבן שמנת, על השולחן נשארו שאריות מהבוקר. היא הביאה שתי צלחות זכוכית, חתכה את העוגה ושמה לנו שתי חתיכות. היא טעמה את העוגה.
אני ההיתי מדי בלחץ. כל מקום בבית מזכיר אותו, אפילו הריח שלו נמצא באוויר. אבל משהו היה מוזר לי, עוד לא הצלחתי לשים על זה את היד.
“למה את לא אוכלת? יצא לך ממש טעים! אני ישים במקרר שיהיה לחיים.”
בדיוק אז דחפתי חתיכה לתוך הפה וכמעט נחנקתי שהיא הזכירה את חיים.
“את בסדר? את רוצה כוס מים?”
אפילו לא דיברנו כלום חוץ מלהחליף שלום, והרגשתי הכי בבית. עד עכשיו לא הבנתי כמה אני מתגעגעת לחיפה, לבית.
“לא, זה בסדר. אני יחזור עכשיו לבית, אנחנו עוד ניפגש ונדבר, אל תדאגי.”
באתי ללכת לכיוון של הדלת, ששמעתי שלום מוכר עד כאב. לא, זה לא קורה לי!
“אוי חיים, הגעתה! בוא, בוא תראה מי פה,” היא אמרה תמימה, לא יודעת מה היא עושה.
הוא נכנס למטבח עליז, לא העזתי להרים את המבט. הוא פתאום קלט אותי ונעמד בהלם — שהפך מיד לכעס.
“זה תמר אלבז, אתה זוכר אותה?”
“כן,” הוא ענה, מנסה לשמור על קור רוח כמו תמיד, לא יכול להיות עצמו ליד אמא שלו.
“אתה זוכר כמה שיחקתם פעם ביחד? בגלל זה עברנו לפה, אחרי ש…”
“כן אמא, אני זוכר,” הוא קטע אותה, כאילו נלחץ שאמא שלו תחשוף משהו.
“זה בסדר,” הרמתי את העיניים לחגית, עוד לא מביטה בו. “אני בכל מקרה תכננתי ללכת לבית. בהצלחה בדירה החדשה! והעוגה חלבית, שתדעי.”
“בסדר כפרה עליך,” היא אמרה כאילו הבינה, חיבקה אותי עוד חיבוק, ואמרה: “תהצי… בואי לבקר! לא כמו פעם, עכשיו יש הזדמנות.”
הסתכלתי בחצי מבט על חיים, הוא הבליע חיוך. כאילו, מה מצחיק? לא הבנתי.
הוא פתאום הסתכל עלי, העיניים שלנו נפגשו. הוא חייך חיוך רך. הסטתי מיד את המבט והסמקתי ממבוכה, מלמלתי עוד שלום ויצאתי מהדלת.
