פרק 2 מתוך 5 · בכתיבה · עוד לא יודעתלתוכן הענייניםפרק 1: נ.מ. תמר
כמו כל בוקר עליתי לקו 5 שמביא אותי לסמינר.
לא יכולתי שלא לחשב את הימים שנשארו, והתיאשתי רק מלחשוב שנשאר כמעט חצי שנה. התיישבתי מושב אחד לפני הסוף ושמתי אוזניות.
ככה אני אוהבת בבוקר — להתנתק, להיות עם עצמי בלי לשמוע כלום, רק שירים.
שמתי את השיר החדש של בן צור “איש הפלא”, והסתכלתי לחלון בחוץ.
בהתחלה לא ראיתי כלום, עד שראיתי אותו. את הבחור, את הילד — ככה לפחות זכרתי אותו — שהיה החבר הכי טוב שלי.
הכל עשינו ביחד, אפילו שההורים שלנו לא אהבו את הקשר הזה המשכנו אותו. כי כבר בני כמה היינו? בני 8. מה אתם מצפים מילדים בני שמונה? הכל היה ורוד וכיף.
עד שיום אחד חזרתי הביתה וראיתי את כל הבית ארגזים. לא הבנתי בשניה הראשונה, עד שמרדכי אחי אמר לי שאנחנו הולכים לעבור לירושלים.
בההיתי בו בהלם, לא האמנתי למה שאני שומעת. הייתי אז בת עשר, ומאז שנולדתי הייתי חיה בחיפה, עד שההורים שלי החליטו ביום בהיר לעבור לירושלים. כמה כעסתי עליהם אז.
ועכשיו, 8 שנים אחרי — לא נחשיב את הפעמים הבודדות שראיתי אותו, כי בכל זאת המשפחה שלי ושלום חברים — 8 שנים מאז שלא אמרתי לו שאנחנו עוברים, 8 שנים שהשארתי אותו כועס ומאוכזב ממני, הוא הולך לעלות לאוטובוס שאני פיזית נמצאת בו.
בההיתי בו בהלם, לא מעקלת שהוא חזר.
הוא עלה לאוטובוס, תיקף את הרב-קו, הסתכל מקדימה אם יש לו מקום, והסתכל לכיוון שאני יושבת.
מיד הסטתי את מבטי לחלון שלא יראה אותי, במיוחד לא עכשיו. התפללתי בכל ליבי שהוא לא ראה אותי.
למזלי הוא התיישב ברביעייה מקדימה ושם אוזניות. נרגעתי.
התישרתי בכיסא וניסתי להבין מה לעזאזל קרה עכשיו.
לא זכרתי שהוא כזה חתיך. פעם האחרונה שראיתי אותו זה היה בחתונה של אחותי חיה, שהיינו בני 16. אז עוד ניסיתי לדבר איתו, אבל הוא רק הביט בי במבט חלול.
ואמא הסתכלה עלינו מהצד. ראיתי שהיא לא מרוצה מזה, אבל לא היה אכפת לי, והיא הבינה את זה.
או שזה בגלל שזה חיים… וחיים הרי לא יעשה כלום, הוא מושלם, זאת אני שבעייתית.
“הוא לא הבן שלי, אותו אני לא יכולה לחנך, אותך כן,” נזכרתי במה שאמא תמיד הייתה אומרת לי שניסיתי להסביר לה שזה שנינו, אבל כלום לא עזר.
“תחנה הבאה: משכן יעקב,” הרמקול של האוטובוס אמר.
זאת התחנה שלי, נזכרתי, וצלצלתי מהר בפעמון.
פתאום נזכרתי שאני צריכה להיזהר כי יש פה מטרד חתיך, והתכופפתי.
בדיוק בזמן, כי הוא בדיוק קם ונעמד ליד הדלת האחורית עם פנים למושב שלי.
טוב, אין לי ברירה, אני צריכה לרדת תחנה אחרי, חשבתי בטיפשות. והסתכלתי בשעון — השעה 8:20, יש לי עוד שתי דקות להתעכב.
חיכיתי שיפתחו הדלתות ושירד, כי בספק אם הוא עוד לא קלט שזה אני, וכמה אפשר להתכופף בלי שזה יראה מוזר?
סוף סוף הנהג הגיע לתחנה והדלתות נפתחו.
איך שהוא סגר, הרשתי לעצמי להזדקף בלי לבדוק, ובאתי לקום מהכיסא על הדלת.
שמה שראיתי זה רק עיניים חומות מביטות בי.
הרגשתי איך הסומק עולה לי, נהיה לי פתאום חם, הרגשתי שאני צריכה אוויר.
אבל כל מה שקיבלתי זה עיניים חומות מביטות עם קשת רגשות: כועסות, פגועות, מאוכזבות.
לא יכולתי להמשיך להסתכל עליו, השפלתי את המבט.
לא רציתי לחשוב כלום באותו רגע — לא מה הוא חושב עלי, לא אם הוא קלט אותי מאז שעלה, ולא אם הוא עשה לי דווקא. פשוט רציתי מוח חלול, מנותק רגשית. וזה מה שבחרתי לשדר.
לפחות ניסיתי, כי ידעתי שהאחרון שאני יכולה להסתיר ממנו דברים זה הוא.
הרגשתי שהוא עדיין מביט בי. קמתי בשקט על הדלת עם עיניים מושפלות.
עד שהגעתי אליו, הבטתי בו לשניה, מנסה לנתק ממני את המחשבות של כמה פאקינג הוא נהיה חתיך.
מלמלתי אליו שלום וירדתי — יותר נכון, רצתי.
נ.מ. חיים
התלבטתי אם לרדת אחריה. מי חשב שהבן אדם הראשון שאני יראה זאת היא?
הרי מה חשבת לעצמך? שנעבור לעיר שלה, לרחוב שלה, ואני לא יפגוש אותה?
כל כך שנאתי את אמא שלי ברגע הזה.
איך שהיא נכנסה לחדר שלי שבוע שעבר ופשוט אמרה לי בפשטות: “אנחנו עוברים לירושלים, תתחיל לארוז.”
תמיד ידעתי שיש לאמא שלי בעיה, שהיא לא כמו כל האמהות.
אני זוכר שפעם אחת שאלתי את אבא שלי למה אמא ככה, והוא הסתכל לי בעיניים ואמר:
“לא כל בן אדם נולד מושלם. לכל אחד יש נסיונות בחיים שהוא צריך לעבור, וזה הנסיון שלה, טוב חמוד? ואנחנו צריכים לעזור לה, לא להקשות עליה,” הוא אמר וצבט לי בלחי.
מאז המשפט הזה הולך איתי. כל פעם ניסיתי לעזור לה — שכולם צחקו עליה והשפילו אותה, אני ניסיתי לעזור לה. אבל עכשיו זה היה ממש מוגזם.
אחרי הגירושים שהיו לפני שנה, אמא איבדה את זה לגמרי וכל יום היא באה עם רעיון חדש.
בהתחלה זרמתי איתה, ניסיתי לעזור לה, עד שזה נהיה מוגזם כמו עכשיו — היא רוצה שתוך יום אני יזרוק את כל החיים שלי בחיפה ונרד לירושלים.
ולא רק לירושלים — לרחוב של משפחת אלבז, של תמר.
לא יכולתי לחשוב על זה. לפגוש אותה עוד פעם… זה לא שלא נפגשנו, אבל אני לא מחשיב את זה. מבחינתי היא נעלמה מחיי לפני 8 שנים.
ככה חשבתי, עד שעליתי לקו 5 לכיוון הישיבה החדשה וראיתי אותה במושב האחורי.
היא התכופפה שאני לא יראה אותה, אבל ראיתי.
התיישבתי כאילו לא ראיתי אותה, ונזכרתי איך נפגשנו לפני 3 שנים, ואיך היא השתנתה.
מתי היא הספיקה להתבגר ככה ולהיות כזאת יפה? אלוקים, כמה שהיא נהייתה יפה.
ראיתי אותה מצלצלת בפעמון. לי נשאר שתי תחנות.
בהחלטה של רגע החלטתי לקום ולראות מה היא עושה.
ראיתי אותה באה לקום ומתכופפת בפתאומיות. לא יכולתי שלא לגחך — היא הולכת להפסיד את התחנה רק בגללי.
הדלתות נפתחו אבל לא ירדתי, מחכה לראות מה היא תעשה.
איך שהדלתות נסגרו היא קמה בפתאומיות ובאה ללכת לכיוון הדלת, עד שמבטנו הצטלבו.
לא יכולתי להפסיק להסתכל עליה, כמה יפה היא נהייתה.
היא הסמיקה והשפילה את המבט, עד שהיא הגיעה לדלת, מלמלה שלום וירדה.
עשיתי שטות שאני עוד יתחרט עליה, אבל החלטתי לרדת אחריה.
היא הלכה כולה שקועה במחשבות. החלטתי להפתיע אותה ונעמדתי מולה.
היא הביטה בי בבהלה, צרחה דקה נפלטה ממנה, והיא המשיכה לבהות בי בהלם עד שהיא התעשתה ושאלה אותי בתמימות מדומה:
“מה אתה עושה פה? ביקור פתע ואמא לא התכוונה לעדכן?”
היא שאלה, וראיתי כאב בעיניה כשהיא הזכירה את אמא שלה.
אמא שלה תמיד הייתה כמו אמא בשבילי. בהתחלה התכחשתי לזה שזה מפריע לה, אבל בפנים ידעתי, רק לא רציתי להפסיד אותה. הרגשתי שהיא אמא שלי יותר מהאמא הביולוגית שלי.
היא גם המליצה לי להישאר לגור עם אמא אפילו שאבא אמר שזה בסדר.
“לא שמעת את החדשות? עברנו לגור בניין ליד.”
נהניתי לראות את הפרצוף המופתע והמבוהל שלה.
היא הסתכלה עלי עוד שניה בבלבול, וחזרה לפרצוף המתרחק — אותו שנאתי הכי בעולם. כי ידעתי כשהיא עושה את זה, היא בורחת מכולם.
“אתה יודע מה אומרים על חדשות ישנות… שתמיד יש חדשות שמחליפות אותן.”
היא חיכה והמשיכה ללכת, ואני נשארתי מתוסכל.
זה לא אני שצריך לכעוס עליה?
- 💬 תגובה אחת
