יש ימים שאני מרגיש כמו פרצוף שחולף בתוך חלון ראווה.
לא עומד, לא מסתכל – רק משתקף לשנייה ונעלם.
כמו מישהו שלא נקלט במצלמה.
אני לא יודע אם זה העולם שהשתנה או אני.
הכול כל כך מדויק, מהודק, עטוף בשמות של מותגים ובפילטרים.
אנשים מדברים על מטרות, על שאיפות, על איך לקום בחמש בבוקר ולנצח את היום.
ואני רק רוצה לקום בבוקר ולא להרגיש כבד.
לא בעור. לא בלב.
אני לא מי שצריך להיות.
אני לא “מישהו מצליח”, אני לא “מישהו מעניין”.
אני מישהו שהולך ברחוב ואנשים לא זוכרים אם עבר או לא.
ואולי זה לא משנה להם, אבל לי זה שורף קצת בפנים.
אני לא שונא את האנשים.
אני רק לא מרגיש חלק מהם.
העולם הזה – עם הפוסטים, הרילס, והכותרות –
הוא חזק מדי. מהיר מדי.
ואני איטי.
ואולי גם שקוף.
יש לי מחשבות שלא מתאימות לשיחות סלון.
תחושות שלא מצטלמות טוב.
רגשות שלא עולים יפה באינסטגרם.
ואולי זה מוזר, אבל אני לפעמים פשוט רוצה שמישהו יגיד לי:
“זה בסדר שאתה לא רץ.
זה בסדר שאתה לא בולט.
זה בסדר שאתה לא חי לפי הסקריפט.”
אני לא מבקש רחמים.
אני רק מנסה לזכור מי הייתי לפני שכל העולם הזה התחיל לצעוק.
לפני שהבנתי שאם אין לך קהל – אתה כנראה לא קיים.
אז הנה אני, קיים.
לרגע.
בשקט.
