“האכילו את האדמה! אל תותירו דבר!”
השאגה, קול רעם שכולו זעם, בקעה מגרונו של לורד מאלת’וס מורתלון וקרעה את האוויר הסמיך, שהיה כבד מצחנת דם קרוש ובשר חרוך. עטוי שריון פלדוניום מעוקל ומאיים, שחור כלילה נטול כוכבים, הוא פילח את דרכו בשדה הקטל. כל צעד שלו שקע בבוץ השחור, עיסה דביקה של אדמה ספוגת דם, רסיסי עצמות וקרביים של אלה שהעזו לעמוד מולו.
לוחמים אחוזי טירוף, שעיניהם בערו באש נאמנות עיוורת, הסתערו לעברו בצווחות קרב נואשות. הוא לא האט, לא סטה מנתיבו. הוא פשוט דרס אותם. להב חרבו העצום ניפץ מגני עץ ופלדה כאילו היו ענפים יבשים, וריסק קסדות ואת הגולגולות שמתחתן, במכה אחת. גופותיהם הושלכו ארצה, מעיים נשפכים מתוך שריונות מבוקעים, גפיים מרוטשות שרועות בזוויות בלתי טבעיות.
הוא קטל, ביתר ורמס כל חי שנקרה בדרכו. קול החבטה החלול של מגפי המתכת שלו, המפצחים גולגולות ומועכים צלעות, התלכד עם צווחות הכאב הצורמניות וגניחות המוות של קורבנותיו. כל אלה יצרו יחד מנגינה איומה שליוותה את צעדתו – מזמור של חורבן שהלחין במו ידיו.
שמי הלילה הנצחי של הממלכה נצבעו בגוון עז, לא מזוהרה של שמש שלעולם לא תפציע כאן, אלא מהשתקפותן של אלפי המדורות שהציתו חייליו. להבות ענק ליחכו את האדמה השסועה ואת שאריות הפגרים המפוחמים שהותיר מאחוריו הלורד, והעשן הסמיך נשא לשמיים את ריח ניצחונו.
בעקבותיו, כנהר של פלדה שחורה, צעדו גדודי מורתלון אל הניצחון האפל והמוחלט ביותר שידעה ממלכת החושך מזה עידנים. היה זה נחשול של אבדון שייחרט בדברי הימים כשחרו המדמם של עידן אימה חדש.
ואז, מבעד למסך העשן המתפתל והלהבות המרצדות, הוא נעצר. מולו התנשא מבצר עתיק יומין, קירותיו שחורים ומפויחים. צריחיו המחודדים ננעצו בשמיים האדומים כטפרים של חיה קדומה ומאיימת. זה היה יעדו. חייליו, נחיל אנושי של זעם ופלדה, חלפו על פניו ופרצו אל תוך המבצר, וצרחותיהם – תערובת של תאוות קרב ואימת הגוססים – הידהדו בין חומות האבן הגבוהות.
הלורד החזיר את חרבו הענקית ונוטפת הדם אל נדנה בנקישה מתכתית, חדה וסופית. פניו היו מסכה חסרת הבעה, עיניו ריקות מכל רגש. הוא צעד פנימה אל תוך המבצר הכבוש, צעדיו מדודים ורגועים, מתעלם לחלוטין מהקטל שהמשיך להשתולל סביבו כאילו היה לא יותר מרחש חסר חשיבות.
הוא לא היסס, לא הפנה את ראשו אל ההרס שזרע. הוא נע בבטחה מוחלטת, כאילו דרך נסתרת ומוכרת רק לו מנחה את צעדיו. רגליו נשאו אותו מבעד למסדרונות המדממים, מטה אל מעמקי המבצר, אל קבריהם העתיקים של אדוני המקום – היכל מתים קר וחשוך, שבו ריח כבד של אבק בן דורות וריקבון שקט מילא את האוויר.
הוא ניגש לקבר ענק שניצב במרכז האולם, ארון מתים שחור שעוטר בגילופים מורכבים של מלכים ולוחמים שנשכחו מזמן. הוא נעץ את אצבעותיו מתחת לשפת המכסה הכבד, ובכוח אדירים, הדף אותו הצידה. ענן של אבק אפרורי התפזר באוויר.
הוא השפיל את מבטו אל תוך הארון. על מצע קטיפה שנרקב מזמן, שכבו שאריות של שלד בן מאות שנים, עצמותיו מצהיבות ומכוסות מעטה סמיך של קורים וטחב. עיניו של הלורד ברקו באור אדמדם וטורפני, מבט של מי שחורץ גורלות. הוא שלח את ידו פנימה, אצבעותיו הארוכות והחזקות ריחפו מעל בית החזה המתפורר, ולקח משם את…
—
“את מה?” לחש יואיט.
גולדוורד עצר את שטף דיבורו בכוונה, נהנה מהשקט המתוח שיצר. הוא הרים את גביע החרס הכבד שלו, קריר ומוכר, ולקח לגימה ארוכה מהשיכר הזול. אור השמש הנצחי, שחדר דרך החלון הגבוה של חדר השומרים, האיר את פניו, ולא היה די בחומו על עורו המקומט כדי לחלחל אל עצמותיו הזקנות.
צעירי המשמר היו שקועים בסיפור, פיותיהם פעורים קלות, עיניהם נעוצות בו. הם היו שבויים בקסם המילים, נשאבים אל ימי עברו הרחוקים של מאלת’וס מורתלון. סיפור שהדהד מבעד לעשרות שנים – על עידן שחלף, שבו היה הלורד אגדה מהלכת, ולא רק הקליפה הריקה שנותרה ממנו כיום.
כאן, במחנה המשמר הצפוני של ממלכת האור, על גבול החוצץ, סיפורים כאלה היו אוצר של ממש. ואכן, גולדוורד היה מספר הסיפורים הטוב מכולם. סיפוריו הנשכחים, שנאספו משנים של משמרות ממושכות, הם שהעניקו לו את הכינוי “השומר הזקן” – כינוי שדבק בו כמו צל עוד לפני ששערו הלבין, כעדות לזמן שבילה בצפייה אל האפלה שמעבר לגבול.
מבטה הנוקב של ברנה ננעל בשלו, לא מרפה. קוצר הרוח בער בעיניה. צמתה הארוכה והכהה, קלועה בהידוק, השתלשלה על שריון הכתף שלה כמו שוט עור. “סיימת לשתות?” רטנה, קולה חד כתער. “מה הוא לקח מהקבר? המשך כבר!”
חיוך קטן התפשט על שפתיו של גולדוורד, והוא התרווח בכיסאו בתחושת סיפוק חמימה. הוא אהב את הלהט שלהם. “סבלנות, צעירים, סבלנות. סיפור טוב צריך לנשום, בדיוק כמו יין טוב.” הוא ניגב את פיו בגב ידו המחוספסת. “לורד מאלת’וס מורתלון לא היה אדם פזיז. הוא ידע בדיוק מה הוא מחפש. במשך שנים הוא חקר את האגדות העתיקות, את הכתבים האסורים. הוא חיפש כוח… כוח שיוכל לערער את האיזון…”
הוא רכן קדימה, מרפקיו נשענים על השולחן, וקולו ירד ללחישה. “הלורד שלח את ידו אל חזה השלד, אל המקום שבו פעם הלם לבו, ולקח משם את…”
השקט בחדר השומרים היה כה סמיך, שניתן היה למשש אותו. איש לא נשם, איש לא זע. כל המבטים היו נעוצים בו, ממתינים למילה הבאה שתתגלגל מלשונו.
חריקת דלת צורמנית קרעה את המתח. המפקד יונידור עמד בפתח, דמותו הרחבה חוסמת את האור. שריונו היה בלוי ומוכה קרבות, אך מצוחצח למשעי, כהרגלו. הצלקת שחצתה את פניו העמיקה כשהוא סקר את החדר במבטו. “אז פה אתה, גולדוורד,” אמר יונידור, קולו שקט אך נושא משקל של שנים. “חשבתי שאולי שכחת את משמרתך במגדל.”
הצעירים התכווצו במקומותיהם, הרגע חלף. אנקת אכזבה שקטה נפלטה מפיו של יואיט, וידו עלתה ללטף את שפמו הדליל. ברנה כבר הזדקפה, פניה שבות ומתקשחות. גולדוורד נאנח, והתרומם בכבדות מכיסאו. “בדיוק הייתי בדרכי, מפקד.”
יונידור הנהן קצרות ויצא חזרה למסדרון. גולדוורד הלך בעקבותיו. ברגע שהדלת נסגרה מאחוריהם בטריקה רכה והם נותרו לבדם, הקשיחות נמסה מפניו של יונידור, והקמטים סביב עיניו התרככו. “אתה והסיפורים שלך,” אמר, וחיוך נדיר התגנב לפי שפתיו. “יום אחד תספר להם סיפור כל כך מפחיד שהם לא יצליחו להירדם שבוע.”
“הם צריכים לדעת,” ענה גולדוורד ברצינות, והחל לצעוד לצד חברו הוותיק במסדרון האבן הקריר. “אי אפשר לשמור על גבול בלי להבין את העבר שלו. המוארים שלנו, החיים בכפרים השלווים, חושבים שהחוצץ הוא רק קו בלתי נראה באדמה. אין להם מושג מה באמת אורב ונושם שם מעבר.”
הם יצאו אל חצר האימונים. בקצה הרחוק עמד פאריס, השומר הצעיר שרק הגיע למחנה. הנער נאבק לקשור קשר פשוט בחבל עבה וסורר. שריונו החדש והנוצץ נראה גדול מדי על כתפיו הצרות, ופניו הצעירות, מכוסות הנמשים, היו אדומות ממאמץ. הוא הסתבך בחבל, כמעט מעד, והצליח רק להפוך את הקשר לפקעת חסרת תקנה. מבטו של גולדוורד פגש את זה של יונידור, והם החליפו חיוך משועשע. “הוא נראה מבטיח,” העיר יונידור בקריצה יבשה.
“תן לו זמן,” אמר גולדוורד. “כולנו היינו כאלה.”
“לא אתה, גולדוורד. עוד מהיום הראשון שלך כאן, העיניים שלך ראו בחושך דברים שכל השאר החמיצו,” צחק יונידור, וטפח על שכמו.
הם הגיעו לפתחו של מגדל התצפית. הצחוק נעלם מפניו של יונידור. “אל תירדם שם למעלה,” אמר בנימה רצינית, וידו הכבדה נחה על כתפו של גולדוורד. “העיניים שלך שוות יותר משל כל הצעירים האלה יחד.”
גולדוורד הנהן והחל לטפס בגרם המדרגות הלולייני. הכאב בברכיו היה מוכר, והמאמץ נמתח בכל שריר. כל מדרגת אבן נדמתה לו קשה יותר מקודמתה, והאוויר צרב בריאותיו. עייפות השנים רבצה על כתפיו כמשקולת, אך הוא המשיך לטפס, שלב אחר שלב, עד שהגיע, מתנשם בכבדות, אל דלת העץ העליונה.
—
הוא דחף את הדלת הכבדה ויצא אל המרפסת הפתוחה. משב רוח קריר קידם את פניו, והנוף נפרש לפניו במלוא הדרו. המועקה הקטנה שקיננה בליבו התפוגגה, והוחלפה בתחושת שייכות עמוקה. זה היה מקומו.
מכאן, מראש המגדל הגבוה ביותר, הוא הביט מזרחה. שם השתרעה ממלכת האור, עולמו, ארץ שבה השמש קפאה בשמיים. שדות מוריקים נמשכו עד האופק, וכפרים קטנים ניצבו כנקודות לבנות על גבעות רחוקות. הכול היה שטוף באור יציב, זהוב ומרגיע. זו הייתה הבטחה לחיים, לסדר, לשלווה.
כשהסב את עיניו מערבה, הניגוד היה מוחלט. שם נמתח קו הצל החד, הקיר הבלתי נראה של ממלכת החושך. אפלה כה עמוקה ואינסופית, שרוב המוארים לא היו מסוגלים כלל לדמיין אותה. לא הייתה שם כל תנועה, רק מסך שחור ושותק שבלע את המבט ומשך אותו פנימה, אל הלא נודע.
אבל הדבר שתמיד ריתק אותו – היה מה שביניהם.
בלב עולם שנקרע לשניים, השתרע החוצץ. אזור של פלא מסתורי, שבו אור נצחי וחושך אינסופי נגעו זה בזה מבלי להתמזג, מבלי להתערבב. גבול עתיק, ברור אך בלתי נראה.
הוא נשען על מעקה האבן הקר, ונתן לרוח לצנן את פניו. מבטו נדד למטה, אל החצר. פאריס עדיין נאבק בחבל, ונראה שהחבל מנצח. חיוך חטוף עלה על שפתיו. ואז, משהו בזווית עינו, הרחק בשולי החושך, משך את תשומת ליבו. הבזק קלוש. הבהוב של אור רחוק, חלש, וכמעט מיד אחריו, צללית חומקת.
נשימתו נתקעה בגרונו. אצבעותיו סובבו בעצבנות את טבעת הכסף שעל ידו, סמל השמש הירוקה של משמר החוצץ. האם זה היה אמיתי? או שמא עיניו הזקנות מתעתעות בו שוב? הוא צמצם את עיניו, סורק את קו האפלה, אך לא ראה דבר. החושך היה דומם ושלו כהרגלו.
אולי זו רק העייפות, שרקמה עבורו חזיון שווא. ובכל זאת, תחושת החובה העמוקה, זו שחרטה כל קמט וקמט בפניו, לא הרפתה. הוא הסתובב, אחז בחבל הפעמון הגס ומשך בו בכל כוחו. צלצול מתכתי, צורם ובהול, פילח את דממת המחנה.
הוא לא בזבז רגע. צעדיו הדהדו במורד גרם המדרגות, והוא ירד בסחרור מהיר, ידו החליקה על הקיר הקר לתמיכה. כשהגיע למרגלות המגדל, יונידור כבר חיכה לו, פניו חתומות מדאגה. “מה ראית שם למעלה, גולדוורד?”
“אולי כלום,” ענה גולדוורד בכנות, נשימתו עדיין כבדה. “הבזק, צל. יכול להיות שזה סתם סוחר תועה, או אחד מאותם חצצנים שתמיד מסתובבים פה, בשוליים.”
יונידור שתק לרגע, עיניו הבוחנות סורקות את פניו של חברו. “ואולי לא. אני לא אוהב סימנים כאלה על הגבול שלנו.” הוא הסתכל סביב. פאריס, שקפא במקומו למשמע הפעמון, הביט בהם בעיניים מבוהלות. יונידור סימן לו בראשו. “אתה בא איתו.” ואז פנה אל גולדוורד: “קח גם את שני הצעירים שהאכלת בסיפורי בלהות ותצאו לסיור. בדקו את הגזרה.”
—
גולדוורד אסף את שלושת הצעירים, ועד מהרה ארבעתם כבר רכבו על סוסיהם מערבה, אבק זהוב עולה כענן מפרסותיהם. הם חצו גבעות עשב רחבות, והרוח שלחה גלים על פני המדרונות הירוקים. קו החוצץ נמתח באופק, חתך חד בנוף.
“זו הפעם הראשונה שלי כל כך קרוב לקו…” גמגם פאריס, וקולו של הנער רעד קלות.
“אל תדאג,” ענה לו יואיט בנימה מתנשאת. “פשוט שמור מרחק ואל תתחצץ בלי צורך, כלומר, אל תעמוד בדיוק על קו הגבול בין האור והחושך.”
גולדוורד הקשיב להם. כמה מעט הם יודעים. הם שמעו סיפורים, אך חלקם מעולם לא דרכו אפילו על שולי החוצץ. עבורו, המתח שלפני המפגש עם הקו היה תחושה מוכרת, כזו שלעולם לא קהתה.
“מה שראית מהמגדל, השומר הזקן,” שאלה ברנה, קולה צלול, “אלה היו מצודדים?”
פאריס חזר על המילה בלחישה מבולבלת, כמעט לעצמו. “מצודדים?”
אך הלחישה נקלטה באוזניו המנוסות של גולדוורד. הוא הפנה את ראשו אל פאריס. “מצודדים, צעיר. זה כינוי למי שמנסה ‘לצודד’ את דרכו מעבר לקו, לחצות מצד לצד מבלי שיבחינו בו.”
מבטו שב אל ברנה, שהמתינה בשקט ממושמע. “קשה לומר,” ענה לה. “החוצץ אוהב להטעות. מה שנראה כמו צללית יכול להיות סוחר תועה, ומה שנראה כמו סוחר יכול להיות כל דבר אחר. לכן אנחנו תמיד בודקים.”
ככל שהתקרבו, האוויר השתנה. מתח דק, כמעט בלתי מורגש, סמר את שערות זרועותיו. הם עצרו בשולי החוצץ, המקום שבו ממלכת האור פשוט… נגמרת. לא הייתה שם חומה, לא גדר, אלא משהו מוחלט וקדום הרבה יותר: קו חד שבו האור פסק באחת.
בזה אחר זה, בתנועות איטיות ומדודות, הם ירדו מסוסיהם. גולדוורד צעד קדימה, עיניו על האדמה החצויה. צעד אחד יותר מדי, ובלי שהתכוון, הוא התחצץ.
העולם נקרע.
מחצית מגופו נותרה באור החמים של הממלכה, אך צידו השמאלי נבלע בקרירות עמוקה, שקטה ונטולת רוח. עינו הימנית לכדה את פניהם המתוחים של הצעירים, את האדמה המוארת, ואת השמיים הזהובים. עינו השמאלית שקעה אל תוך אפלה מוחלטת שגומעת כל אור ואינה מחזירה דבר. חום השמש לחץ על לחיו הימנית, וצינת הלילה נשכה את השמאלית, ניגוד חד שביקע את גופו ותודעתו לשניים.
ואז זרם דרכו כוח שקט, חיבור בלתי נראה לקו עצמו. זה לא היה כאב, אפילו לא תחושה מוחשית, אלא משהו עמוק יותר; כמו להקשיב לרגע קט לדופק של העולם כולו.
הוא נסוג צעד לאחור, חזרה אל האור המלא, מתנשף קלות. ובאותו הרגע, מתוך האפלה שמולו, צפה ועלתה הדמות שוב. רכובה על סוס שחור כפיח, דוממת כמוות.
“עצור!” קרא גולדוורד, קולו נבלע למחצה בחושך.
הדמות קפאה במקומה, ואז, בתנועה מהירה וחלקה, מתחה קשת. חץ שרק באוויר ופגע בצוואר סוסה של ברנה בצליל רטוב ועמום. החיה צנחה ארצה בצווחת כאב מצמררת. הדמות הסתובבה ופרצה בדהירה לאורך קו החושך.
“אחריו!” צרח גולדוורד. הצעירים עלו על סוסיהם. ברנה נטשה את סוסה הגוסס וקפצה אל מאחורי יואיט, שכבר המריץ את סוסו קדימה.
—
הם קרעו את הנוף כמו חצים חיים. גולדוורד והצעירים, ארבעה רוכבים שטופי אור, דהרו בזעם לאורך קו החוצץ. צלליהם נמתחים לרגע אל תוך האפלה ומתכווצים חזרה, כאילו בבהלה. מולם, בתוך החושך, דהר צל בודד במהירות מסחררת – כתם שחור על סוס שחור, חזיון בלהות שנמלט מהאור הרודף אותו.
ארבעים צעדים הפרידו ביניהם.
חרבו של הרוכב האפל הבזיקה בתוך החושך. עץ אורן עתיק צמח בדיוק על קו התפר, גזעו נטוע באפלה וענפיו נשלחים כזרועות מתחננות אל האור. חיתוך אחד, מהיר וחטוף, והענף הכבד ביותר התרסק על הנתיב המואר ברעש של עץ נשבר.
“קדימה!” צרח פאריס, וסוסו התרומם בבעיטה נואשת, פרסותיו הקדמיות גורפות אוויר. הענף חלף מתחתיו, נוגח באדמה וממטיר שבבי עץ.
יואיט התכופף נמוך, וברנה נצמדה לגבו. הענף שרט את שריונם בצרחה מתכתית. גולדוורד, אחריהם, לא האט. הוא חתך את הענף כאילו היה עלה יבש – להבו ביקע את העץ תוך כדי דהירה, משחרר ענן של נסורת זהובה אל האור.
שלושים צעדים.
עגלת חציר נטושה חסמה את דרכם. הצעירים פנו ימינה באיגוף רחב, מאבדים תנופה יקרה. גולדוורד לא היסס. הוא כיוון את סוסו היישר אל העגלה. החיה התנתקה מהקרקע, שריריה נמתחו, ולרגע אחד הוא ריחף בדממה מעל החציר, לפני שנחת ברכות והמשיך בדהרה.
עשרים צעדים.
“הוא מהיר מדי!” שאג יואיט, וקולו נמוג ברוח השורקת.
לבו של גולדוורד החסיר פעימה. סוסו של פאריס סטה שמאלה, זולג אל מעבר לקו אל תוך החושך. הצעיר היה שקוע כולו במרדף, עיניו על הצל שלפניו.
“פאריס! חזור לאור!” קרא גולדוורד, וקולו חתך את רעם הפרסות.
הצעקה טלטלה את פאריס. הוא נדרך, הביט מטה אל רגלו השקועה בצללים, ומשך בבהלה במושכות כדי להחזיר את סוסו אל הנתיב המואר.
עשרה צעדים.
ברנה לא היססה לרגע. היא פעלה.
היא זינקה מגב סוסו הדוהר של יואיט, ידיה מושטות קדימה, גופה טס באוויר כחנית אנושית. לרגע אחד ארוך, העולם כולו האט. הרוכב השחור סובב את ראשו, ושתי עיניים רחבות נצצו מבעד לצללי הברדס.
היא התנגשה בו בעוצמה.
אצבעותיה גלשו על הגלימה השחורה והחלקה, חיפשו נואשות אחיזה, ולבסוף נתפסו ברצועת עור על האוכף.
ברנה נתלתה על צידו, גופה מתנודד בין הסוס שבחושך לבין האור, ורגליה חלפו במרחק נגיעה מקו הגבול הבלתי נראה. מתחצצת באוויר.
הרוכב בעט בה באכזריות, ועקבו חבט בכתפה. נהמת כאב נפלטה מפיה, אך בפראות עיקשת היא המשיכה לטפס, נאחזת בו בשיניה ובציפורניה, עד שהצליחה להתייצב מאחוריו על האוכף.
פגיונה נשלף וניצת באור. להב קר הוצמד לגרונו.
“עצור!” היא צרחה באוזנו.
אבל גולדוורד כבר היה שם.
הוא הטה את סוסו אל מעבר לקו, צולל אל תוך הקרירות והשקט. חרבו כבר הייתה מונפת בקשת כסופה. מכה אחת, מדויקת ואכזרית, וסוס החושך נפרס לכל אורכו כמו פרי בשל.
צווחה איומה התפרצה מגרון החיה. דם כהה וסמיך הותז לכל עבר, וטיפותיו החמות ניקדו את פניו של גולדוורד. גוף הסוס התהפך באוויר.
ברנה והרוכב נזרקו יחד מהצד החשוך, ונחתו בחבטה עמומה כשהם מתגלגלים על האדמה בצד המואר.
—
גולדוורד והצעירים הקיפו אותם בחרבות שלופות. ברנה התרוממה ראשונה, מתנשפת, שערה סתור ופניה מכוסות אבק ודם שאינו שלה. היא בעטה ברוכב, שהיה שרוע ללא ניע. פגיונה עדיין נעוץ בגרונו. היא הרגה אותו עוד לפני שפגעו בקרקע.
“אתה מזהה את הסמלים?” שאל יואיט, עדיין נושם בכבדות מהמרדף.
גולדוורד התכופף ובחן את האיש. הבגדים היו פשוטים, אפורים, מעוטרים בסמלים מוזרים. “בני החוצץ,” פסק לבסוף. “קבוצת מאמינים שחיה סמוך לגבול. בדרך כלל הם לא מתערבים בעניינינו.”
“מה עושים איתו?” שאל פאריס, קולו רועד מעט, והצביע על ההרוג כאילו הוא עלול לקום בכל רגע.
גולדוורד משך בכתפיו, עיניו עדיין על פני המת. “הוא לא שייך לכאן.” הוא אחז ברגלה של הגוויה וגרר אותה אל הקו. במאמץ משותף, הם דחפו אותה אל מעבר לגבול הבלתי נראה. הגופה נעלמה מיד, נבלעת בחושך כאילו מעולם לא הייתה. “שיחזור למקומו,” מלמל גולדוורד.
הם הובילו את סוסיהם בחזרה למחנה, צועדים בשתיקה כבדה. גולדוורד הביט סביב, והאור הנצחי של הממלכה נראה פתאום דק ושברירי. פגיע מתמיד.
יואיט פנה אל ברנה, שהלכה לצידו, פניה חתומות. “את יודעת,” אמר בשקט, קולו מהוסס, “לרגע אחד שם, על הסוס ההוא… היית הדבר הנועז והמרהיב ביותר שראיתי מימיי.”
ברנה הפנתה את מבטה אל יואיט, והפתעה ניכרה על פניה לרגע. ואז, קצה שפתיה התעקל בחיוך דק, כמעט בלתי נראה. “החזקת את הסוס יציב,” ענתה ברכות נדירה. “זה כל מה שהייתי צריכה.”
הם החליפו מבט ארוך, ואיש מהם לא הוסיף דבר. גולדוורד הקדים אותם בצעדים אחדים, שקוע במחשבותיו. משהו לא התיישב. ההתקפה חסרת ההתגרות, המרדף הקצר, הקלות שבה הוכרע הרוכב. זה היה קל מדי. הוא לא הצליח לנער מעליו את התחושה המטרידה הזו.
תזוזה חטופה בין השיחים הרחוקים בצד המואר לכדה את עינו. הוא האט את צעדיו, מתלבט אם להורות על עצירה ולבדוק או שאין זו אלא חיה תועה. אך בטרם הספיק להחליט, קולו של יואיט קטע את הרהוריו. הצעיר הוביל את סוסו לצידו, ובעיניו ניצוץ של סקרנות שלא כובתה.
“תגיד, השומר הזקן,” שאל יואיט, “הסיפור שלך מקודם… לא סיימת. מה מאלת’וס מורתלון לקח בסוף?”
“כן,” הוסיפה ברנה, וצעדה במהירות כדי להתייצב מצידו השני. “מהקבר. מה הוא באמת לקח משם?”
פניהם הצעירות היו מתוחות ומכוסות אבק. הם ראו היום משהו. הם טעמו לראשונה את הגבול. “אתם חושבים שהצל שרדפתם אחריו היה מסוכן?” שאל גולדוורד בשקט. “הוא לא היה כלום. צל חיוור לעומת מה שהלורד באמת חיפש באותו קבר.”
הוא השתהה לרגע, נותן למשקל מילותיו לשקוע בדממה, ואז המשיך.
“הלורד לקח לעצמו הד נשכח מהסדר הקדום, רסיס מהשבר שבו נולד החוצץ. ויחד עמו, לקח גם את התקווה של כולנו לחזרתו של האיזון העתיק.”
—
זהו, עד כאן היה הפרק הראשון, מה דעתך?
האם הפתיחה מושכת?
האם הקצב זורם?
האם התיאורים אמינים?
האם הקונספט מרגיש מסקרן ומקורי?
אשמח לכל ביקורת בונה!
יש עוד הרבה פרקים שכתבתי ואשמח לשתף אותם אם זה באמת מעניין.
תודה!
