ב חשוון, 14.11.2024
אני כותבת כדי להקל על עצמי את הדממה שמשאיר הבית הריק אחרי שהילד הקטן שהיה גדל.
אני כותבת לתוך החופש של הבקרים אליהם אני מתעוררת מבלי הצורך למהר, להעיר, להלביש, להכין, להקפיץ, לכבס, לסדר לו לילד הקטן שלי את המערכת, את התיק, את הסנדוויץ לבית הספר, ואחר כך את המדים.
אני כותבת כדי לשמוע את עצמי חושבת בקול.
אני כותבת כי המקלדת והדף זוכרים את הכול, אפילו את הדברים שאני בעצמי רוצה לשכוח.
אני כותבת את התאריך כדיי לזכור שיום שעבר לא יחזור.
אני כותבת כי אין לי ברירה אחרת.
אני כותבת כדי לסכם לי את מה שהיה.
אני כותבת כדי לבקש לי את מה שלא היה
אני כותבת, כותבת, כי אני אוהבת לקרוא.
אני כותבת וכותבת כי יש אי שם מישהו למעלה שקורא את הכל.
אני כותבת שעצוב לי
אני כותבת ששמח לי
אני כותבת כי לדבר עם בני האדם, זה עסק קטן. אין להם ממילא תשובות.
אחרי שסיימתי להקיא את הכל עם הקפה הראשון,
אני יכולה לצאת לעבודה,
לחיים
לחיים
ופשוט
לשתוק.
לשתוק.
