המכתבים של לירה – “בלי מפה”
הימים התחלפו לחודשים, והקשר בינינו התפתח בצעדים.
אתה למדת לבטוח בי מספיק כדי לשתף אותי באמת שלך,
ואני למדתי להבין שאני כבר לא לבד בעולם.
מכירים את הרגע הזה שבו מבינים שמנקודה מסוימת, שתי נשמות כבר לא צועדות רק זו לצד זו
אלא לומדות יחד איך לבנות חיים?
איך לגשר בין אור לחושך,
להבדיל בין שחרור לקרבה,
ובין בחירה לבין הרחקה.
הערב ירד, ואיתו הגיעה תחושת ההקלה שעוד מעט אראה אותך.
בחרנו ללכת לטיילת, להירגע אל מול צלילי הגלים בסופו של יום.
הלכנו בצעדים שקטים, עד שפתאום צצה בראשי שאלה.
״תגיד… אי פעם קיבלת הצעת נישואין מוזרה?״
הפנית אליי את ראשך במבט תוהה.
נדמה היה שהשאלה הפתיעה אפילו אותך.
״אממ… התכוונתי, אתה מכיר את זה שבגן הילדים הילדה מקבלת בייגלה בתור טבעת?״
צחקתי מהרעיון.
הצחוק שלי הרגיע אותך, וראיתי איך אור חמים מופיע בעיניך.
״האמת?״ אמרת בקול שליו.
״קיבלתי בעבר כמה הצעות נישואין מוזרות. אבל לא ממש החשבתי את המועמדות לרציניות.״
צחקת כשנזכרת בהן, והתחלת לספר לי.
אני כבר לא הצלחתי לעצור את עצמי מלצחוק.
ואז הפנית שוב את פניך אליי, אולי רק כדי לתפוס את הצבע האדמדם שעלה בלחיי.
אבל משהו במבט שלך השתנה.
החיוך נעלם לאט, והמבט שלך נעשה רציני.
העיניים הכהות שלך נשארו עליי זמן ארוך מהרגיל, כאילו ניסו לקרוא את מה שלא אמרתי.
רעש הגלים והנשימות שלנו היו הצלילים היחידים שעטפו אותנו באותו רגע.
ואז אמרת:
״אבל אם הייתי חושב על מישהי להינשא לה… הייתי בוחר בך.״
המילים שלך גרמו לי לצחקק מעט, כי לרגע חשבתי שאתה מקניט אותי.
אבל עברו עוד כמה שניות, ואתה לא צחקת.
הרמתי שוב את עיניי אליך,
והן כבר אמרו לי את מה שהמילים ניסו לומר קודם.
התכוונת לזה.
באותו רגע לא שלפת טבעת.
שלפת אמת.
הושטת אליי את ידך ואמרת:
״אני רוצה לבחור בך, יום־יום.
אם תלכי איתי, לירה, אני לא מבטיח מפה.
רק אמת.״
ואולי באותו הרגע,
לא בחרנו להתחיל מהתחלה.
לא בחרת להוביל אותי,
וגם אני לא אותך.
בחרנו מי יצעד לצידנו לאורך הדרך.
לא הבטחת לי דרך קלה, נוצצת או רועשת.
לא הבטחת לדעת תמיד לאן נלך.
רק דבר אחד עמד בינינו בשקט,
הבחירה.
בנו.
שוב ושוב.
גם בלי מפה.
כתבתי כדי לזכור איך זה הרגיש,
לירה
