אומרים, שמה שאת הפוך אז תכתבי, כי זה ייתן לך אולי תקווה, להפוך למה שאת לא עכשיו, מאושרת.
את קמה בבוקר, מגדלת את הילדים, עושה כאילו יש לך בן זוג, “נשואה באושר”, מתגוננת רוב שעות היממה, אחרי כמה טיפולים עם אנשי מקצוע, ועדין כן עדין, לא מרגישה פרפרים בלב. זה מגיע למצב שבו את מדמיינת אהוב דמיוני לא אמיתי, שמגיע בחלום, ומציע לך את החום והאהבה שלו, את כל מה שיש לו, ואין לך. השיחות עם הבורא כבר הופכות לתכופות והשיח הוא, שהתיקון אוטוטו מסתיים, ואת עולה על הגל, עולה על גל האהבה. כמות המשימות היומית שיש לי יכולה למלא שבוע של בן אדם רגיל, אבל חלילה אני לא מתלוננת. אני נזכרת באותה תקופה ששקעתי בתהומות המים, שלא הצלחתי לנשום לרגע, שראיתי בבוקר את השמים, והייתי מבקשת מהבורא : ” בבקשה אבא, מחר אל תקים אותי בבוקר, אני לא מסוגלת לראות אור של בוקר”. האמת אם כל פסיכיאטר היה מכיר את זה הוא היה אומר לי שאני צריכה טיפול, אולי מכות חשמל, חשמל שאני כל כך מכירה מבפנים, מכירה כל אלקטרון וכל פרוטון שזז במרחב.
אני חולמת להיות שמחה, לקום בבוקר ולדעת שהשמחה היא חלק ממני. החיים והאירועים גרמו לי להיות מאוד עצובה, ומאוד מוכנה למלחמה של אותו בוקר. ההכנה למלחמה היא לא סתם , כחלק מההכנה להמשך הייעוד שלי בעולם הזה אני אומרת לעצמי, שכל דבר הוא תיקון, שכל מה שאני עוברת הוא עוד נדבך בדרך אל היעד. כמו דורתי שמחפשת את הקוסם מארץ עוץ. אני מחפשת את הקוסם שייקח, ויניף אותי לעננים , יעביר לי את אנרגית החום שאני כל כך זקוקה לה, וייתן לי שקט נפשי שאני זקוקה לו. אני מבינה שאני לא יכולה להגיד כלום כרגע, אלא לזרום לדעת שלכל זמן ולכל סיבה יש עת שעדין לא הגיע, כמו המכתב שחיכיתי לו שלוש וחצי שנים להוכיח שאני צדיקה למהדרין
וכן אף אחד לא לוקח אחריות, ועל זה ייכתב בהמשך
שבוע נפלא
