המספיד האחרון/שגיא בן יוסף
אמרו עליו דברים רבים. אמרו עליו רק דברים טובים. דברים רבים אמרו ורבים גם לא, את הדברים הפחות טובים, את הדברים הרעים -האפלים, הם השאירו בצד, כלא היו.
עד שהגיע ההספד האחרון, ההספד המפתיע מכל. ההספד שכלל את האמת לאמיתה, בצורה פיוטית ויפה, מיוחדת במינה.
הוא התהלך לו אל בימת המספידים, הניח את חוברת הדפים על סטנדר המספיד, כיוון את המיקרופון לכיוונו והחל בהספד.
“מונח לפנינו אדם, מוטל באלונקת הנפטרים, שהניח את נשמתו וכעת עולה הוא לשמיי המרומים. אדם אוהב ונחמד זאת כולם יודעים, אך מה אם מסתורי ליבו הצפונים, מה עם כל המסתורין של חייו, הצדדים האפלים יותר, החשוכים יותר, האם זאת האנשים כאן יודעים, שמא שמי הלילה מעלינו מספרים את הסיפור ומספיק בזה או שמא יש באמת צורך לפתוח את הצוהר אל תיבת הפנדורה המסתתרת לה בדפים אלו שלפניי.”
“ובכן אתחיל את ההספד אך מה שחשוב לדעת ראשית דבריי כי הכל אמת, הדברים הטובים והרעים – אמת הם, מה שאמרתם אמת ויציב ונכון וקיים וישר, אך יש לדעת גם את מה שקרה מאחורי הקלעים.”
האנשים שלפניו, חלקם בכו, חלקם ניסו להתנחם, משפילים מבטם לאדמה או מביטים גבוה בשמיים אל הכוכבים, חלקם אל הירח המלא אשר עמד לו בשמיי הלילה ורבים בהם עדיין מביטים בגופה המוטלת לפניהם, כלא מאמינים למראה עיניהם. נראה כי כמעט ואף אחד לא מישר אליו מבט, אל המספיד, כאילו ההספד לא היה אלא מיותר. האם הפתיח לא מצליח להרשים אותם? האם הם לא מצפים לשמוע את המשך הסיפור, הרי הוא לא אחר מאשר מרתק. הם חייבים לשמוע, אמר לעצמו המספיד והמשיך בהספד.
“רחש גלי הים בשעה זו מספרים סיפור, אודות נער צעיר אשר עזב את בית הוריו ובחר בדרך. תהה הוא לגבי העולם וגבי המשמעות, וביום מן הימים הלך לו לאיבוד. חשבו שנרדף, שמא רוח לקחתו או שמא צלל לו במעמקי החכמה והמשמעות, שמא איבד דעתו לדעת או שמא מזל רע היה מנת חלקו.
כעת הוא מביט כאן על גופתו, מנסה להקל את משמעות הדבר: הוא כבר לא בעולם הזה, הוא כבר לא חי.
שמא יבוא בחזרה לזה העולם בדמות אדם חושש שמא ייסורים יחזרו אחריו, או שמא יבוא לעולם בשדות עשב לשמיים בהירים וסופו לשחיטה או הריגה על ידי אדם או שמא חיית טרף תבוא לטורפו ומאכל לציפורי שמים גורלו.
או שמא יחזור כדג מן דגי הים, אולי בטמא ואולי בטהור, שמא יזכה להיות ניצוד על ידי אחד מן הדייגים ויהיה למאכל אדם אשר יעלהו לשולחן מלכים.
אולי יחזור כאחד מן ציפורי השמיים, יתפוס דג מן דגי הים ויאכלהו בשמחה כטורף מן השורה, או שמא יאכל את פגרי החיות המתות להן בשדות הצאן.
מה שבטוח, יש סיכוי שיחזור, האם רוצה הוא בכך, בזאת איני בטוח, שכן לעולם לא חשב שהוא מתאים להיות כאן. אני יודע, מכירו אני טוב, שהרי היה הוא אחד מן החברים.
האדם שלפנינו היה נראה כאדם מן השורה, אך רבים טעו לגביו, שכן האגדות מספרות עליו שהיה מקיץ נרדמים משנתם, שהיה קם באמצע הלילה להאכיל את עצמו במנה טובה והיה נוהג לרדוף את נפשו בלילות חסרי מנוחה.”
הקהל החל בבכי תמרורים.
“כן, כן, אדם מיוסר היה הוא, שכן מוכה גורל הוא היה. הוא נבחר, אולי בחר בזה, זאת אין לדעת. על כן בשעת לילה זו, שעה שקולות המלחמה מתעתעים בנו, שעה שחיילים מתים בשדה הקרב, שעה שבה רעבים גם צמאים יש הרחק מכאן, קורא אני לנו להתעורר. לזכור את זכרו של האיש, את פועלו בקרב הארץ. בחר הוא להיות מן המתים, שכן הוא מת. בחר הוא להיפטר מן העולם בטרם עת, שהוריו יקברוהו בדמי חייו, שהם יקברוהו, ולא הוא יקבור אותם. שמא פחד שלא יעמוד בניסיון, שמא יוסיף שיגעון על שיגעון, או אולי תזכה נפשו לדיכאון ויבלה שארית ימיו הנותרים במיטה לחשיכת היום.”
האחות ניגשה לאמא וניגבה מן עינה את הדמעה.
“וגם על הדמעה ההיא אמר הנפטר שלא יודע אם תבוא מצער הבן על האם או שמא תבוא מן הצער על מותו, שהיה מתעתע בעצמו, ודמעותיו העשוקות אולי עשו פירות או אולי היו לרווית מלאכי משחית שמחבטים בו בשעה זו.
“וילך מדחי אל דחי בלא מרגוע לנשמתו. שמא תפעם רוחו מדבר המלכות על מקרה מותו המצער, או אולי יבוא להיכל מלך גדול באמצע שביל ויחנוך עצמו במעט מן פירות ומעדני הארמון. אולי שם ימצא מרגוע ומנוחה נכונה לנפשו המיוסרת.
ואולי נפשו תיחלק לחלקים חלקים, שאריות ממנה יהפכו לאבק אשר על אדמת הירח, אולי ברכת הלבנה תתקנו ביום מן הימים על ידי עיני האנשים הנושאים תפילה.
ומה עם אגיד לכם שיכול להיות שיזכה להיות ביום מן הימים על כתר אדון רם ונישא, אך עליו לעבור שנים של תלאות דרך, מסע ייסורים שרק הזמן יודע להגיד מתי יגיע לקיצו, בטח תאמרו שהמסע הזה יסתיים במהרה, כן? תנחמו עצמיכם, כמתעתעים בעצמכם, תחלמו, אך עמוק בתוככם יודעים אתם שלא כן הדבר שיודע כל אדם את דין ממרה דבר המלך.
שעת חצות הלילה הגיע. מאחורי המון האנשים העצובים נראו דמויות עטויות גלימות שחורות, עם עיניים חודרות ובורקות. הם היחידים שהביטו במספיד, בעיניים מחכות וממתינות.
הבין הוא שהגיע זמנו, זמנו יסתיים. הגיע הזמן לפנות את בימת המספידים.
האבא והאחים החלו באמירת הקדיש. המספיד החל להרגיש מעט יותר נינוח, שמא ההספד היה כראוי או שמא הקדיש מעורר בו רגשות מיוחדים.
“הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה: דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון” אמר אחד מן הרבנים החשובים אשר נראה גם בצער עמוק.
הביטו כולם השמיימה וליבם ביקש מזור למחסור באדם שאיבדו זה עתה.
ולאחר הקדיש הגדול שבו נוחמו בני המשפחה, החל מסע לקיחת הנפטר אל חלקת קברו.
ויהי בעת ההיא והעוטים שחור ליוו את המספיד האחרון, שמא יילקח למקום מרוחק, שמא היה לאיש חשוב או אולי היה לאחד מן הפושעים המסוכנים או החולים שאין להם תרופה למכתם.
“ישב בסתר עליון!” קרא אחד מן המלווים, ויחלו האנשים באמירת מזמור צא של התהלים.
ויהיו המחבלים בין הקברים ויביטו באיש המספיד ההוא, ויבקשוהו לידיהם, אך המזמור, כמזמר עריצים ומכריתם, הסית עיניהם מעיניו, שמא היה איש רשע ממנו או שמא המזמור או אומריו הפיחו את כוחם.
ויהי אחר השביעי ויפוג הפחד במעט. ויגיעו כמעט לגבול בית העלמין ושם, סמוך לגדר המפרידה בין הקבורים לשאר הקבורים, קברוהו בחלקת הקבר שהייתה מוכנה לו מראש.
ויטמינוהו באדמה הלחה ההיא, שם הושם כמי שממתין ליום בו ישוב ויתעורר לו מחדש מהאדמה שממנה נלקח.
ובסוף הלוויה ויילקח המספיד למקום חשוך, הרחק ממקום ישוב, אל היער, שם הכוהו על דבר ההספד, “מה ראית”, הייתה טענתם, “לסיים בדבר רע. שמא תבקש אחר כבוד או שמא תרצה להיות מן יוצאי הדופן”. ובעלות השחר בשעה שרצו ללכת על מנת להודות למי שיצרם, ויברח האיש ההוא, וילך על הקבר, ויבקש אחר מרגוע לנפשו, שמא הוא ימחל לעצמו.
Ⓒכל הזכויות שמורות לשגיא בן יוסף Ⓒ
כתוב תגובה
כתוב תגובה
