אני לא יודעת איך להתחיל ומה לרשום
וכל פעם שאני מנסה להתחיל המילים פשוט בורחות מהמקום.
כשמדובר על מוות תמיד אומרים אלו החיים, בסופו של דבר דברים משתנים, הם במקום טוב יותר עם אלוהים ומוות אפילו יכול להיות יפה וטבעי ומדהים.
ותאמת הקשבתי לדברים האלו הרבה, כמה מוות יכול להיות אפילו דבר יפה.
ואז הלכת וכלום כבר לא אותו דבר, עכשיו הכל פתאום שחור ומוזר.
אומרים שאתה לא באמת מעריך משהו עד שהוא הולך וקשה באמת להאמין לזה עד שזה קורה מולך,
כי מאז שהלכת פתאום לכל השירים יש משמעות וכל צעד שאני עושה בחיים בלעדייך פשוט מרגיש כמו טעות.
אני חושבת עלייך בכל שנייה בכל מעשה מקום וכל בעיה.
ובכל דבר שאני עושה ונהנת אני עוצרת ומשתתקת, מה איתך? הספקת לעשות את זה כשהיית בחיים? ובטח בבעיות שיש בחבורה אם היינו איתך לא היינו מסתבכים.
כל ציור כל שיר כל מנגינה הכל מזכיר אותך והמילים נבלעות בשנייה.
מה עושים פה בלעדייך? כולם שבורים וממשיכים להגיד לי שאת שם למעלה בעננים.
אני לא רוצה אןתך שם, אני רוצה אותך כאן, רק רוצה לשמוע שוב את הצחוק הזה ש”נעלם”
כל פעם שאני רואה תמונה או סרטון שלך הכל נהיה מטושטש פתאום כי אין שום סיכוי שאת שם ולא תצאי מהחדר לאכול איתנו סושי במקום.
תמיד רואים דברים כאלו ואומרים וואו זה נורא, אבל לא תדע כמה עד שזה באמת יקרה גם לך.
