נכנסתי לרכבה, לא זז, מנסה כמה שפחות להרגיש את הכאב ביד. היא חייכה ואמרה: “כבר מגיעים”.
פתאום הגיח רכב וכמעט נכנס בנו. היא סטתה במהירות לצד ימין, ובנס לא נכנסנו ברכב אחר. מבוהלת, היא עצרה את הרכב בצד, יצאה והדליקה סיגריה.
יצאתי אחריה ואמרתי: “המניאק הזה כמעט הרג אותנו!”
מההלם, שכחתי כבר שיש לי שבר. רציתי לחבק אותה קלות, אבל נזכרתי שאני כמו פאקינג אדם עם יד אחת. “איי,” מלמלתי בשקט.
היא התחילה לצחוק; כנראה מהמתח, והמחזה שלי מנסה לזוז עם יד מכופפת מאוד הצחיק אותה.
“אני שמח שאני משעשע אותך,” אמרתי בחיוך, “אגב, את לא נראית טיפוס שמעשן,” השחלתי בדרך אגב.
“כן, התחלתי בגלל איתי, הבן זוג שלי… בעצם, לא יודעת כבר מה הוא,” אמרה בקול מיואש.
היא סיפרה לי שהם רבים מלא, שהוא קנאי בטירוף, ושהיא ניתקה את הקשר עם משפחתה בגללו. שנה של נתק. שנה שהיא כל כך רוצה לעשות את הצעד ולגשת לאימה, וחוששת מהתגובה שלו. הוא פשוט גרם לה להתרחק מכולם. היא בת יחידה, להורים שלה אין אף אחד בעולם חוץ ממנה, הסבים והסבתות כבר בעולם הבא, כך שהנתק כל כך כואב וקשה.
הבטתי בעיניה הנוצצות מדמעות. היא התחילה לבכות; היא בכתה בלי לנשום, נצמדה לגופי ובכתה. אחרי כמה דקות התרוממה לאט מזרועותיי ואמרה: “אוי, אנחנו כל כך קרובים לבית החולים ואני פה משגעת אותך עם הסיפורים שלי, מתנצלת.”
“הכול בסדר, אני שמח שפרקת את הכאב שלך. את חייבת לעשות את הצעד הראשון ולדבר עם הורייך.”
נסענו לבית החולים, שמו לי גבס. רציתי להמשיך לדבר איתה, אבל איתי התקשר והתחיל לחקור אותה. כל כך הרבה שאלות, הכול בטון תוקפני, דורש. רציתי להתערב, אבל הבנתי שזה רק יחמיר את המצב.
הגענו לבניין. היא עלתה למעלה והמבט שלה נעצב. הרגשתי שהיא במתח, חוששת מאיתי.
המועקה אחרי השיחה עם ליאן לא עזבה אותי. לא הצלחתי להירדם. זזתי מצד לצד כל הלילה. כל כך רציתי לחבק אותה, להביט בה ולצלול לתוך שפתיה הרכות והיפות.
- 💬 תגובה אחת
