באתי לפה מסיבה מסוימת

אני לא בן אדם רע, באמת שלא. זה פשוט… לפעמים אני לא מצליח לשלוט בעצמי, ויוצא לי אמירות לא טובות… אבל זה אף פעם לא הגיע למעשים, כי כמו שאמרתי, אני לא בן אדם רע.

גרתי לבד. אפשר לומר שאני מתבודד, אבל אני פשוט בן אדם שאוהב את השקט שלו. אני לא בן אדם רע.

 

קמתי מהשעון המעורר שלי בשעה 6:30, והלכתי לשטוף את הפנים. צחצחתי שיניים במהירות, והכנתי 2 סנדוויצ’ים, אחד עם גבינה והשני עם פסטרמה. יצאתי מהדירה שלי ונעלתי את הדלת. בחלל שבחוץ השכנה החמודה שעברה מלפני כמה ימים שוחחה עם השכן הרציני שגר פה עוד מלפני שעברתי לפה. אני לא חושב שראיתי אותו לובש משהו אחר חוץ מחליפה שחורה. מוזר. הסתכלתי על האינטראקציה מהר, ואז ירדתי במדרגות.

יצאתי אל הרחוב הצבעוני, ופניתי אל ההומלס שישב שם בפינה. “בוקר טוב, מה קורה?” הוא הביט בי. “אני סבבה, מה איתך דיימון?” הבאתי לו את הכריך פסטרמה. “שמע, משתפר כזה, הולך די טוב” חייכתי אליו. “טוב, נתראה מאוחר יותר,” אמרתי בזמן שהתחלתי להתרחק. כבר חודשים שאני מביא לו סנדוויצ’ים. כמו שאמרתי, אני לא בן אדם רע.

אני משתדל שלא להסתכל על האנשים כשאני הולך ברחוב, אבל כשאני רואה מישהי ממש יפה אני פשוט לא מצליח לעצור את עצמי. אבל זה לא כי יש לי מחשבות רעות עליה או משהו, אני פשוט מעריך את היופי שלה. זה כמו להסתכל על יצירת אומנות במוזאון. אני  לא בן אדם רע.

הסתכלתי בעוברות ושב, לחלקן היה גוף ממש אלוהי… אבל רק הערכתי את העובדה הזו, כי אני לא בן אדם מוזר או משהו.

הגעתי אל מקום העבודה שלי, משרד ביטוח מעפן שאני די בטוח בשלבי סגירה. אמרתי שלום לבוס שלי, איש די שמן בשנות ה60 המאוחרות שלו. קצת עצוב שהוא צריך לעבוד בגיל כזה מבוגר. התיישבתי במשרד הזעיר שלי, והתקשרתי אל המספר הראשון ברשימה.

העבודה שלי היא פקיד גבייה. בעצם אני צריך להתקשר אל אנשים ולהזכיר להם שהם עוד לא שילמו על הביטוח שלהם. לא העבודה הכי מבוקשת, אבל היא משלמת די טוב במשרד ביטוח שיש לו בסיס. לצערי לשלי אין בסיס. אבל התשלום מכסה את ההוצאות החודשיות שלי, אז מה זה משנה באמת.

מהצד השני של הטלפון ענתה לי מישהי שנשמעה די צעירה. “שלום?” היא אמרה בחשש. כחכתי בגרוני וניסיתי למצוא קול טוב. “היי, אני מתקשר ממשרד הביטוח מגן ביטוח. אני רואה פה שאת מאחרת לתשלום כבר חודשיים? זה די הרבה זמן. כפי שאת יודעת, אחרי איחור של שלושה חודשים, אנחנו מבטלים את הכיסוי הביטוחי, ולא יהיה לך שום ביטוח!” אמרתי בקול קליל, מנסה להישמע… מזדהה. “תשמע, אני אם יחידה, וזה לא קל להשיג סכום כסף כזה… אתה לא יכול לתת לי עוד חודשיים? אני מבטיחה שאני אשיג את הכסף עד אז…”

בחנתי את ציפורניי. הגיע הזמן לנסות את מזלי. “הממ… אולי אפשר לסדר משהו… אם את מבינה מה אני אומר… למצוא איזו אכסניה…” שיחקתי בחוט של הטלפון, מחכה בציפייה למה שהיא תאמר. “אני… אני חושבת שאסרב.” היא ניתקה וקיללתי בשקט. ידעתי שזה כנראה לא יעבוד, אבל בן אדם יכול לחלום, לא? התקשרתי למספר הבא, גבר זקן ענה לי.

“שלום? מי זה?” הוא אמר בקול. חלק מהעבודה שלי זה לסבול אנשים שלא מבינים שהטלפון יכול לקלוט אותם מדברים בשקט.

“היי, אני מתקשר ממשרד הביטוח מגן ביטוח. לא שילמת כבר כמעט שלושה חודשים, וכשהאיחור מגיע לשלושה חודשים, הביטוח מתבטל. אם לא תשלם במהירות, לא יהיה לך שום ביטוח.” דקלמתי את ההודעה בקול משועמם. “ביטוח? לא לא, יש לך טעות… הבת שלי היא זו שמשלמת על זה, לא אני.” הוא אמר בקול חזק עוד יותר. “אז למה היא נתנה… טוב, לא משנה. אתה יכול אולי לתת לי את המספר של הבת שלך? שנאמר לה שתשלם?” אמרתי בקוצר רוח.

“כן כן, יש לי את כל המספרי טלפון כתובים פה, הילדים שלי כתבו אותם מלפני כמה זמן, כדי שלא אשכח אף פעם… איזה ילדים מתוקים, אה?” נשענתי על ידי בשעמום בזמן שהסכמתי אתו. אחרי כשש דקות שכללו אותי שומע אותו מזיז כל חפץ אפשרי בבית שלו ומספר לי איך הוא כזה מבולגן, ושיש לו כל כך הרבה מזל שהילדים שלו דואגים לו ופעם בשבוע שולחים את הנכדים לסידור הבית שלו, ניתקתי. מצידי שהביטוח יסתיים ושהוא יצטרך לשלם על כל מה שיבוא עליו, זה ילמד את הבת הנפלאה שלו לקח. שפעם הבאה תביא לנו את המספר שלה.

אחרי כ32 שיחות טלפון, החלטתי שהגיע הזמן ללכת. כבר היה די מאוחר, 19:30, והשמש כבר שקעה. אמרתי ביי לבוס, ויצאתי אל הרחוב.

בדרך כלל הייתי הולך למועדונים, אבל הלילה רציתי מקום שקט יותר, אז התחלתי ללכת לכיוון בר קטן שהיה בהמשך הרחוב. הדממה שררה והרחוב היה שומם לגמרי חוץ ממני, אך לא יכולתי להתעלם מהתחושה שמישהו צופה בי. שמעתי חבורת בנות צעירות הולכות לאנשהו מאחוריי, כנראה מועדון. סובבתי את ראשי כדי להסתכל עליהן. הן היו… בוגרות מאוד. אחת מהן הייתה ג’ינג’ית, ולא יכולתי שלא לפנטז עליה. הגוף שלה…

הידיים שלי החליקו במורד גופה, מתקדמות יותר ויותר אל המקום הנחשק… הבטתי למעלה, הבנתי שבכל זה שכחתי להכניס לדמיון את הפנים שלה.

ניערתי את ראשי. על זה בדיוק אני מדבר. אני לא בן אדם רע, אני פשוט לא מצליח לשלוט במחשבות שלי לפעמים. זה קורה לכולם. אני לא בן אדם רע.

התקדמנו ביחד במורד הרחוב. עברו עוד קבוצות מולנו, אבל הן לא היו כמוהן בכלל. הן עצרו מול פאב קטן ודי ירוד, בחיים לא הייתי נכנס אליו. עצרתי באמצע הרחוב, מעמיד פנים שאני בודק משהו בטלפון בזמן שהבטתי בהן משוחחות ליד הכניסה. בסופו של דבר, הג’ינג’ית נכנסה לבר, בזמן ששאר חבורתה המשיכה הלאה.

 

נכנסתי במהירות אחריה לבר, מסתכל מסביב שאף אחד לא שם לב.

 

הבר היה די ריק, היו בו שלושה גברים זקנים ששתו בירה ושיחקו ביליארד, שתי נשים מבוגרות שדיברו על כל מיני דברים, חולקות סיגריה, והיא.

התיישבתי לידה בדלפק. הזמנתי בירה זולה, סתם משהו להרוות את הצימאון.

הברמן היה איש מבוגר עם גוף מאוד מחוטב. היה לו שפם מקוצץ וכובע צמחיה שחור על הראש.

קיבלתי כוס בירה גדולה, ושתיתי.

היא פתאום הסתובבה אליי. “היי,” היא חייכה ברכות. זה היה קצת מוזר. אני אומנם לא נראיתי רע, אבל מישהי שנראית כמוה? היום בטח היה יום המזל שלי.

“היי, קוראים לי דיימון. את?” אמרתי, מנסה להישמע קליל.

היא צחקקה. “אני לא חושבת שצריך לתת פוקוס לדברים כל כך לא חשובים כמו שמות, מה אתה אומר?” את זה אהבתי. אהבתי מאוד. תמיד הייתה לי העדפה לבנות שיודעות מה הן רוצות, והיא בהחלט הייתה כזאת.

“אני מסכים לגמרי.” חייכתי בחזרה.

 

יצאנו מהבר אחרי זה. “רוצה לבוא לבית שלי?” שאלתי. “לא לא, הבית שלי ממש גדול. יש הרבה יותר מקום, זה יותר מהנה.” היא אמרה, מלבה את התאווה שלי.

 

הלכנו כחצי שעה ברחוב עד שהיינו מול וילה ענקית. “וואו. זה הבית שלך?” הייתי מודהם.

“מה אתה חושב, גאון?” היא גיחכה ופתחה את השער.

נכנסנו אל הבית והיא נעלה את הדלת מאחוריה.

“במה את עובדת שיש לך בית כזה?”

“שזה לא ידאיג אותך, רק… חכה פה. יש לי הפתעה בשבילך.”

היא נכנסה למקלחת, חיכיתי בעצבנות על הספה שלה, כמעט מיירר מהמחשבה של מה הולך לקרות. אחרי כמה דקות, היא יצאה עם חלוק שהיה קשור מאוד ברפיפות.

“מוכן?” היא שאלה. עצרתי את עצמי מלהנהן כמטורף. “אני חושב שאת יודעת את התשובה כבר.” היא חייכה, ואז פתחה את החלוק שלה.

היא הייתה לבושה בבגדי ספורט מאוד גמישים, והיה לה סכין קצבים בכיס הפנימי של החלוק. “מה… מה הקטע של זה? זה כזה… סוג של משחק לפני?” שאלתי בחשש, ידעתי שיש כל מיני אנשים עם קטעים מוזרים כאלה.

היא הוציאה את הסכין מהכיס והחזיקה אותו בידה, עיניה עוקבות אחרי הקצה החותך. “אתה יודע, יצא לי לעשות את זה להרבה אנשים, אבל אני חושבת שהמוות יהיה הכי מספק.” היא אמרה, התרגשות מנצנצת באישוניה.

“א-אבל למה? מה עשיתי לך?” גמגמתי בבהלה. “לי? טוב… כבר הספקת להפשיט אותי במבט שלך, אני לא יכולה לתת לזה להמשיך, בסופו של דבר אתה אולי תאנוס מישהי.”

זרקתי עליה את הכרית שהייתה לידי, וקפצתי מהספה אל דלת הכניסה. סובבתי את הידית בטריפות, אך הדלת לא נפתחה. “זו לא הפעם הראשונה שאני עושה את זה, אתה יודע.” שמעתי מאחוריי. רצתי אל המסדרון שהיה משמאל. מחפש מקום מקלט בבית המוות הזה. אני אבוד.

עליתי במדרגות ופניתי ימינה למסדרון אחר. רצתי ונכנסתי אל חדר ששכן בסוף המסדרון.

הריח היה נוראי. כמו כלים מלוכלכים שנשארו בתוך חלל סגור במשך שבועות. סקרתי את החדר. בתוך החדר היו שלושה שקי שינה. זבובים עפו מעליהם. התקרבתי אל האחד שהיה הכי קרוב אל הכניסה, ופתחתי.

בתוך השק שכב גבר בשנות ה40 לחייו. הוא היה שמן, שיער דליל, ועם זקן עבה ומופרע. עיניי ירדו למטה, היה לו שישה חתכים לאורך החזה שלו. סכין הקצבים.

שמרתי על קור רוח, אבל אז מחשבתי נדדה. “אני הולך למות בקרוב,” ההבנה סוף סוף פגעה בי. האם זה איך שאני רוצה למות? בבית של מישהי שפנטזתי עליה באמצע הרחוב.

חשבתי על תוכנית לצאת מהתסבוכת הזאת במהירות, בזמן שצעדיה הדהדו לאורך המסדרון. “נו, צא החוצה,” היא צחקה. אני שקשקתי.

היא פתחה את הדלת, נכנסה אל החדר. “או, הנה אתה. חבל שברחת, סתם הפכת את כל זה ליותר מסובך. אני רוצה לתת לך מוות מהיר,” היא אמרה והרימה את ידה, מוכנה להוריד את ראשי במכה אחת. “רגע!” קראתי בזעזוע.

“תקשיבי… את צדקת. אני באמת בן אדם נוראי. אני הייתי צריך להיות טוב יותר, את לא יכולה… לרחם עליי או משהו? אני מבטיח שאשתנה!” התחננתי אליה.

היה נצנוץ של רחמים בעיניה, והיא היססה. חייכתי. התנפלתי עליה, ושנינו נפלנו על הרצפה. הסכין החליקה כשני מטר מאיתנו. נתתי לה אגרוף בבטן, והיא בעטה לי בברך. המשכנו להיאבק, אבל בסופו של דבר אני הייתי חזק יותר. נתתי לה אגרוף בגרון כדי שתפסיק להיאבק, והצמדתי אותה אל הרצפה. סובבתי אותה על הבטן, ותפסתי את שערה. “אני ממש מצטער, לא רציתי שזה יהיה ככה.” אמרתי בזמן שדפקתי את הראש שלה על הרצפה עד ששמעתי קנאק.

רצתי במהירות אל עבר הסכין, והרמתי אותה. הסתובבתי אליה, והיא עבר נעמדה על רגליה. האף שלה היה נראה כמו גוש בשר מדמם. זה היה… דוחה. היא כבר לא חייכה. “אני יכולה להבטיח לך, המוות שלך יהיה מאוד איטי.” היא קפצה אל היד שלי, אבל אני החזקתי את הסכין חזק. הרגשתי נוזל חם מציף את החולצה שלי. איבדתי את כל הדם שלי.

“אז מה, ככה אני מת? מאיבוד דם? כמה זמן זה לוקח בכלל? ימצאו אותי? מה היא תעשה עם הגופה שלי אחרי זה? מה כבר עשיתי שהיה כל כך נורא? טוב, אני מניח שלפנטז ככה על נשים זה לא כל כך טוב, וגם האיש ההוא בבוקר… וואו. מה, הייתי בן אדם כל כך נוראי? מעניין אם אלוהים יקבל את התשובה שלי, אם היא ככה בדיוק ברגע המוות…” כל המחשבות האלו רצו בראשי באותו זמן שחיכיתי לאפילה הנוראית שתבוא ותיקח אותי. המשכתי לשכב שם, אבל לא הרגשתי חלש יותר או משהו. התרוממתי, והסתכלתי מסביב. שם היא שכבה לה, הסכין נעוצה בתוך הבטן. הסתכלתי על החולצה שלי, זה היה הדם שלה. הבטתי בניצוץ שבעיניה מדכדך. היא השתעלה דם, ואז דממה.

קמתי ברגליים רועדות ונשמתי לרווחה. סקרתי עוד פעם את הסביבה.

עמדתי.

וסקרתי.

“מה, אז בכלל לא מתתי? וואו. איזה דברים חשבתי לעצמי.” צחקתי בקול.

הלכתי אליה והתכופפתי. נגעתי בה. היא עדיין הייתה חמה.

הרגשתי כאילו סכר ענק נבקע בתוכי, רציתי לעשות דבר שאין ממנו חזרה.

“אני לא בן אדם רע…” מלמלתי לעצמי, אבל כבר לא קניתי את זה.

נגעתי בה שוב, עדיין חמה. חייכתי לעצמי. טוב, באתי לפה מסיבה מסוימת, לא?