בלי כותרת.

לפעמים אני מסתכל סביב ושואל —

כולם מבינים את הכל, או שכולם רק משחקים את המשחק טוב יותר?

כי אני לא מבין.

באמת.

לא את הרמזים, לא את הניואנסים, לא את “ככה זה”.

לא את השתיקות שמרמזות, לא את העיניים שמסיטות מבט.

אבל אני יודע להרגיש.

וזה לפעמים מתיש.

כי להרגיש הרבה זה כמו לשמוע מוזיקה רועשת כשאף אחד אחר לא שומע אותה.

זה יפה, אבל זה גם בודד.

אז אני כותב.

כדי לשים את הרעש במקום.

כדי שהשקט לא יבלע אותי.

ומי שיבין — יבין.

ומי שלא —

לא נורא.

אני פה.

כותב.

נושם.

קיים.