האם אפשר להמשיך להתגאות במעשה לתמיד? אני סבור שלא.
יש דברים שאני גאה בהם, אפוא משום שהאישיות והנפש משתנים ללא הרף, אי אפשר להמשיך להתגאות במעשה בגלל שמי שהרוויח אותו הוא כבר לא אני, יותר נכון אני כבר לא הוא.
הוא בי ולרוב אני יכול להפוך אליו על ידי החלטה, הירתמות והמתנה. אבל לא תמיד אתגאה בהם כי זה כבר לא חלק ממני.
מעציב אותי לחשוב את זה אבל זה נכון.(שינוי היא תמיד דבר נוסטלגי וקצת נוגה)
חשוב לעבור פעם בתקופה על הגאוות שלך, להרגיש אותם ולשאוב מהם כוח, שישארו על אש – אפילו קטנה ולהבעיר אותם עוד, להתגאות בהם, להתחזק ולקחת אותם מהתחתית אל הפרונט, שם יהוו הוכחה למה אתה שווה מול עצמך(ולרוב מול הסביבה)
יש בחור חכם שקראו לו דוד, אחרי שאבא שלו התעלל בן שוב ושוב אמא שלו הגניבה אותו למטבח והביאה לו עוגייה. הוא מספר בדיאבד כי העוגייה הייתה מעניקה לו כוח לימים, מחיה אותו מבפנים ומעניקה לו יכולת להתמודד עם עוול לעוד כמה ימים.
כמו שאמר פילוסוף דגול פעם ״ טיפות קטנות של אור, עושות אותי גיבור״ ר. פורטיס
דוד גוגינס – דמות די מוכרת מספרת את זה ופיתחה את הכלי העוצמתי הזה. וזה כלי מנטלי, ולא מדובר פה על שום עוגיות.
מה העוגייה שלי? מה היא מעוררת בי? ולמתי אני שומר אותה(או זקוק לה)?
- 💬 תגובה אחת
