העולם הוא משחק אינסופי שבכל רגע מוטלות בו אינסוף קוביות. המסלול ששני אנשים זרים צריכים לעבור כדי לפגוש אחד את השני ביום בהיר וחסר עננים על אותו צד של המדרכה הוא לא סביר בהחלט, אך הוא נתפס בקלות לא מוסברת, כאילו לא יכל להיות אחרת. וכך דני פגש את אביהוא. הוא נראה צעיר בהרבה מדני, ואופטימיות נדירה השתקפה מעיניו, אופטימיות מהסוג שמתקבל כאשר קוביות החיים מוטלות בצורה מסוימת, שכשם שהיא מיוחדת, כך היא גם פשוטה מאוד.
“באתי לעבוד בשבוע הקרוב, אמרו לי שאני יכול לישון בדירה הזאת,” מלמל אביהוא כשדני נכנס לדירה במבט בוחן. דני התאפס על עצמו מהר וזרק לעברו “יש פה חדר פנוי אם תרצה.” בעודו חולף על פניו בדרך אל חדרו בקצה המסדרון.
אביהוא הביט בגב חולצתו המלוכלכת של דני, דני נעצר על מפתן דלת חדרו והסתובב לעברו.
“אבל אני ממליץ לך לבקש לישון באחד מחדרי בית הארחה, הם חדשים יותר וגם נקיים יחסית.”
פניו של הנער התמתחו והוא ענה בנימה מתנצלת, “אני מכיר את שתי האפשרויות, והעדפתי לישון כאן כי יש פה אווירה של בית, יצא לי לישון כאן כמה פעמים בשנה שעברה.”
אז הבחור הזה עבד כאן בזמן הקורונה, חשב דני.
“וחוץ מזה, לא הייתי רוצה לבלות את הזמן הפנוי שלי באותו מקום שבו אני עובד, פה יש אווירה של חופש”.
דני הנהן בצורה איטית כדי להראות שלמרות שההחלטה תמוהה בעיניו, הוא מקבל אותה לחלוטין. הוא הבין לגמרי למה הנער מתכוון כשהוא אומר ‘חופש’. כאן השקט מוחלט כמעט כמו אי הסדר, לכאן לא מובילות דרכים מצועצעות והחצר פראית בצורה מעוררת השראה.
“אם תרצה יש קצת מקום במקרר הקטן, אבל תיזהר על בקבוקי הבירה שלא ישברו. שמפו ומרכך יש בקבלה, פשוט תבקש והפקידה תביא לך. דרך אגב, השם שלי הוא דני ואני עובד פה באחזקה.”
הם הלכו אחד אל השני ולחצו ידיים באמצע המסדרון.
“שמי אביהוא, ואני עובד בחדר האוכל, העבודה הזאת לא חדשה לי, עבדתי פה מדי פעם בשנים האחרונות. אני זוכר שרק אנשים עם וותק זכו לישון בדירה הזאת, שהייתה שוקקת חיים. כנראה שלכל דבר יש סוף.”
דני ידע על מה הוא מדבר רק משמועות, הוא שמע שפעם הייתה פה קהילה של נוער ומבוגרים צעירים שעבדו ביחד בבית הארחה. הנוער גדל ועזב כל אחד למקומו, ההנהלה התחלפה, העובדים הוותיקים מאסו בשקט, וכך קרה שהמקום הפך לריק, שקט ומוזנח. “לא אפריע לך עוד, אם תרצה משהו אני אהיה בחדר שלי.” אמר דני ונכנס לחדרו. הוא הספיק לראות את אביהוא מהנהן לפני שסגר את הדלת. דני חשב שהנער הזה לא בעייתי מדי, ושאולי השבוע הקרוב יהיה קצת יותר מעניין מהרגיל.
אותו ערב היה ערב חופשי בשביל דני, הוא נהג להעביר את זמנו החופשי מטושטש כמה שיותר. גם בזמן העבודה דני עישן סמים קלים, למעשה, רוב שעות היממה היה דני נתון להשפעתו של עשב כזה או אחר, אך מחוץ לעבודה היה הטשטוש נוח יותר. אביהוא סיים את משמרת הערב שלו בשעה מאוחרת, דני שמע אותו נכנס לדירה ונועל אחריו את הדלת. אחרי כמה רעשים עמומים מעבר לקיר הסתננה מוזיקה חרישית לאוזניו של דני. הוא כנראה שם שירים ברמקול קטן. דני עישן והאזין בדממה, נדמה שהוא יוצא למסדרון ונכנס למקלחת. המוזיקה התגברה, ואליה נוסף גם רעש קהה של מים נשפכים. לא התקלחתי עדיין, חשב דני, כדאי שאתקלח לפני שאהיה עייף מדי. כעבור כמה דקות פסקו המוזיקה והמים מקולם הבלתי פוסק, הנער חזר אל חדרו, וכעבור כמה רגעים נשמעה דפיקה קלה על דלת חדרו של דני.
“כן.” קרא דני. אביהוא פתח את הדלת לכדי חריץ,
“שמעתי מעבר לקיר שאתה רואה טלוויזיה, יש לך במקרה ערוצי ספורט?”
דני נענע בראשו לשלילה, אביהוא נראה נבוך במקצת.
“חבל, פשוט יש משחק חשוב של מכבי תל אביב וקיוויתי שאמצא דרך לראות אותו.”
“יש לי רק שני ערוצי חדשות, אבל בוא תשב איתי קצת, נראה חדשות אם אתה רוצה.” אביהוא, שכנראה ממילא לא היו לו תוכניות לאותו ערב ,התיישב על הכיסא היחיד בחדרו של דני, דני נשאר שרוע במיטתו עם פייסל ביד אחת בקבוק בירה בשנייה. על שידה קטנה ליד המיטה התגוללו שאריות מסיגריות שקרע וקופסאות ריקות של גראס רפואי. מבטו של הנער שוטט בחדר, “אני לא אוהב בירה בכלל” אמר דני שרצה לפתוח בשיחה, “אני שותה בירה רק כי הפייסל מייבש לי את הגרון.”
אם אביהוא חשב משהו על ההסבר, הוא לא אמר זאת, רק הנהן כאילו הבין זאת בעצמו עוד לפני כן.
אביהוא זע מעט בכיסאו ופשט את רגליו לפנים, “סלח לי, אבל צפייה בחדשות תמיד נראית לי משעממת. כל מה שאני באמת צריך לדעת נמצא קרוב אליי. לקבל מידע על כל כך הרבה דברים רעים שמתרחשים הרחק ממני מעורר בי חרדה קלה”.
דני הניח את הפייסל שהמשיך להעלות עשן במאפרה מאולתרת של פקק מקופסת גראס שהתרוקנה, “בשבילי זה פשוט רעש רקע, לשמוע קולות של אנשים אחרים מציל את האדם משיגעון”. אביהוא הביט בו בהבנה מהולה בדכדוך, מבט שנוצר כאשר אתה מקבל תשובה עצובה ועמוקה לשאלה קלילה וחייכנית. דני הציע לאביהוא בירה, אך הוא סירב בנימוס, כעבור דקה של שתיקה דני הציע לו שוב, והוא ניאות לשתות כוס אחת. מהגראס דני לא הציע והנער לא העז לבקש.
