הוא לא ידע שהוא עדיין מחכה לה

בפעם הראשונה שהוא ראה אותה, היא לא עשתה שום דבר מיוחד. היא רק צחקה, צחוק רך כזה שמסובב ראש גם למי שלא התכוון.

 

מאותו רגע, משהו בו השתנה והוא היה צעיר מדי כדי להבין מה.

 

שנים אחר כך, כשהחיים לקחו אותם למקומות אחרים, הוא עדיין נשא את הצחוק הזה איפשהו מתחת לעור.

 

הוא לא ידע להסביר למה דווקא בלילות כשהעולם נרגע, כשהרחובות נעלמים לתוך הדמדומים הזיכרון שלה חוזר כמו צל שחוזר לבעליו.

 

הוא ישב על המדרגות בחוץ, מדליק סיגריה שלישית ברצף, והאוויר הקר נגע בעור שלו כמו תזכורת שהוא עוד חי.

 

אבל הזיכרון שלה תמיד היה חם.

 

זה התחיל הרבה לפני שהחיים הסתבכו.

 

לפני המחויבויות, לפני הפחדים, לפני כל מה ששחק אותו מבפנים.

 

הוא היה בן 20 וקצת.

 

היא הייתה הסיבה היחידה שהוא היה נשאר ער עד מאוחר בלי להתעייף.

 

הקול שלה היה עוטף אותו כמו שמיכה, והצחוק שלה היה מרגיש כמו מקום שאפשר לנוח בו.

 

פעם, בלילה אחד שהם דיברו שעות, הוא הבין משהו שלא העז להגיד בקול:

 

שיש אנשים שאתה לא שוכח גם אם תרצה.

 

שיש מבטים שנכנסים מתחת לעור ונשארים.

 

הוא זכר בדיוק את הדרך שבה היא הייתה מסתכלת עליו אז, כאילו היא רואה בו דברים שאפילו הוא לא ידע שקיימים.

 

הוא היה מנסה להסתיר, לשים חומות, לעשות את עצמו אדיש .. אבל היא תמיד הייתה מגיעה אליו בדרך עקיפה, בלי מאמץ, בלי משחקים.

 

וזה הפחיד אותו אז כמו שזה מפחיד אותו היום.

 

הוא זכר את אותה שנה:

 

את הניסיונות שלה להבין אותו,

 

את השאלות שהוא לא ידע להכיל,

 

את הרגעים שבהם היה נרדם לידה ומרגיש לראשונה שזה “בסדר לא להיות חזק”.

 

והוא זכר גם את הנפילה.

 

את ההתרחקות.

 

את זה שהוא בחר ללכת, אפילו שהיא הייתה הדבר היחיד שבאמת רצה להחזיק.

 

כי הוא לא חשב שמגיע לו משהו כזה.

 

לא אז.

 

אולי גם לא היום.

 

ועכשיו ,שנים אחרי .. כשהיא שוב הופיעה בחייו, אפילו דרך מסך קטן, משהו בו נפתח כמו צלקת ישנה שנוגעים בה בפעם הראשונה אחרי הרבה זמן.

 

משהו שנשמר חדש, כאילו השנים לא קרו.

 

הוא הרגיש את זה בשיחות.

 

בהשתהויות הקטנות.

 

בהתרגשות המוזרה שהייתה לו לשמוע אותה אומרת משהו פשוט, אפילו “היי”.

 

והגוף שלו?

 

הנפש העייפה שלו?

 

הם לא הסתירו כלום.

 

הוא היה מתבלבל.

 

נושם אחרת.

 

רועד טיפה כשהיא אומרת את שמו.

 

מרגיש מרחף כששניהם שותקים יחד.

 

זה הפחיד אותו יותר מכל מה שעבר מאז.

 

כי אחרי כל השנים האלה 

 

אחרי כל מה שהם עברו בנפרד 

 

היא עדיין הייתה המקום היחיד שהיה יכול להדליק בו את מה שכיבה את עצמו מזמן.

 

הוא ידע טוב מדי למה:

 

יש אנשים שאתה לא עוזב באמת.

אתה רק לומד לחיות עם זה שהם בפנים.

 

תמיד.