תשרי – תשפג בואכה התשפד. ראש השנה, טרום הושענא רבא, אקא, שמחת תורה, אקא, השבעה- של אוקטובר.
הלידה ( אריאל ברון)
שנת 5784, תשפ”ד
על חיסול האנושות, מצלמות ביומטריות, דרגכונים מזוייפים, סקס לא מספיק אלים, אהבה בשחקי אור- כי- דעה, אקא, אורכידיאה, לא מספיק אהבה במצלמות פנורמה.אקא, דן פנורמה, אישה וגבר, ומכשיר שביניהם,אקא, באנג.
לגעת או לא לדעת בעץ הדעת,
ובחרת במכשיר.
ההסטוריה על עצמה חוזרת, על אותה טעות של אותה האווה, הגברת, בשנוי אדרת.
על לידה משטובטת, משופרת ועל תקווה.
טיוטה מספר אחת.
GUN- JA
השנה היתה 3000 ארבע מאות שלושים ושבעים שתיים לפני האפס כשאווה נולדה על פסגת הר אחד, יחיד ומיוחד, הר שאין דומה לו, לא גבוה מכולם, לא נמוך, לא מושלג, לא צחיח, הר המוריה. טבורו של עולם. העולם הזה, הכוונה, שממנו נמשכו מעלה ומטה עולמות דומים כל כך ושונים במהותם. מעל ההר היה שער. על השער שמרו בחרבותם שני יצורים. האחד בהיר ויפה למראה, האחר – היפוכו המוחלט. השער היה שמור מאוד.
כשהיא פתחה עיניים היא זוכרת שניים. אותו ואותה. דומים למחצה. היה זה יום שישי. הראשון למניין ימי השישי לבריאה ביקום הזה שלו אחים יקומים מקבילים רבים, יש יאמרו אפלים יותר, אך זה תלוי כמובן באיזה צד של הירח אתה נמצא. ירח לא היה אז, השעה היתה שלוש בצהרים, והשמש היתה רכה וארגמנית.
היא שכבה מוטלת על הקרקע ולמראשותיה אבן ושיער ארוך מאוד, רך ונעים כמו בגד משי, לא חלק, לא מקורזל, מתולתל. גל-ים גל-ים גלי. היה לו ריח של עץ אורן. את הריח היא זוכרת עד היום אלפיים עשרים ושתיים אחרי האפס. ובכל שישי את הריח אווה מקדשת באמבטיית בת אורן בדיוק באותה השעה.
פס קול לא היה. את האיר מילא רק קולו של כינור מרוחק, שנדמה שצליליו בוקעים מבטן האדמה, למרחקים הההד נשמע. בעיניים עצומות היא ראתה אותו- את המנגן והפורט על המיתרים. שיער שחור, לבן זהוב. גלי כמו שלה כמעט עצמה דומה ושונה, היה לו, ידי זהב וכתר על ראשו, נבל למרגולתיו ואומה שלמה שהיא בניה הם בניו לצלילי הכינור היו נעים – מעלה ומטה- עטופים באור של עשן וגז משרפות מחניק, סמיך.
היא פקחה עיניים, ובזכרונה רעש וקולות מסור שמנסר. על ההר היתה דממת בראשית. סביב ההר חומה. בצורה. ושבע נהרות שהם שבעה ימים תאכלס, זרמו בו ומימיהם אדומים- כדם. נחילי דם, כחול לבן. היא ידעה ולא ידעה. היא נולדה, עם הוראות הפעלה, כמו מחשב עם בינה מלאכותית- מודעת ולא מודעת לייעודה. היא נולדה אישה.
“חיכיתי לך”. ” נעים מאוד. אני האיש שלך. יש שיקראו לי אדם.” היא זכרה שהוא שידר לה בקול בלי מילים. ” שישה ימים או ששת אלפים, אינני יודע. אך כמה טוב שבאת. לא טוב היות האדם לבדו.”
“לקח לך די הרבה זמן להתעורר” הוא המשיך בקול נוקשה. ומראהו כמראה הפורט עלי הנבל. זך אכזרי, ארי.
“בואי” הוא אמר לה. “הזמן קצר והמלאכה מרובה” . הם התחילו מהכמעט סוף להתחלה. הסוף לא בושש לבוא.
היא הושיטה לו את ידה, מופתעת מהיכולת שיש לכוח מחשבתה להניע איבריה. מחשבה הפכה למציאות. והיא הבינה אז לראשונה, שביקום הזה אליו נזרקה, למחשבה יש כוח וקוראים לו פעולה. ולא כל פעולה אפשר למחוק ובפרט לא “אצל כולם”. יש פעולות תוצר של מחשבות שישארו תמיד מזכרת מכוערת. היא חייבת לזכור לא לשכוח. למילים יש כוח. מילים.
דחף עז היה בה לגעת בצלקות שעל גבו. היא התיישבה ואיתה השיער, מתיישב על כל איבריה, צווארה, כתפיה, חהזיה, בטנה ועוטף את רגליה. מכף רגל עד ראש היא מכוסה.
נגעה בצלקת הארוכה, והבזקים של תמונות החלו מרצדים נגד עיניה. אור ההבזק היה חד. זה היה הווה, עבר, עתיד. היא ראתה שם מבין הצלקת את לילית. האשה שהיתה לו לאדם לפניה, צמודה אל זה הגב, היא עצמה את עיניה, ליטפה את הצלקת לאורכה ולרוחבה.
האדם שקרא לעצמו האיש שלה, בשיער עד הכתפייים בערך, לא התנגד. בשברירי שניות היא שמעה צעקה איומה מפלחת את האויר, מזה הגב, על רגליים קצרות היא הצליחה לראות אותה מתנתקת, מגורשת, זוחלת על ארבע בשיער שחור- זן מעולם קדמון, בורחת מסתתרת, בינות לעצים. צועקת, מדממת, מנוסרת למחצה. אשתו העצמאית לראשונה. יישות בפני עצמה. לא מחוברת. מבוהלת עד אימה.
נבהלה. החזירה את ידה לחיקה. “מי זו ? אותה הגברת המיינוסרת?” היא לא שאלה.
את הצער שלה היא יכלה להרגיש בצלעה הימנית, במקום בו ממוקם היה רחמה הרבה לפני שהאנושות למדה להכניס מדפסת דיגטלית, שלמדה לייצר צלעות.
אותו האדם, משך את ידה בחזרה. “אל תתתרגשי” הוא אמר לה. “את הגרסה היותר משופרת. אני באמת כך מקווה … לא בא לי לעבור שוב את אותו הסרט, מבטיחה לי ?”.
בראשה הנהנה. לא ידעה למה ומדוע. זה היה פשוט הקוד של התוכנה. ביזרי, בינארי, אלמנטרי. והיא לא שאלה שאלות.
וכך לפתע, נמשחו הצללים, הצהוב הפך לארגמן, היום הפך לערב, ויהי ערב. ויהי יום. יום שישי. והשמיים והארץ כלו את כל מלאכתם. יום אחד.
היום הראשון החל- היום הראשון למלחמת ששת אלפים השנים. ובשביעית היא כך ידעה, היא תמצא אותו שוב, את האיש שלה. היום הראשון למלחמת אדם ואישה בממלכת האופל. מלחמה ארוכה עוד מחכה לה – האישה הראשונה, שהתחתנה בשנית, דרך אגב, לא במהרה תוותר- על האדם שלה. היא תלחם בה, על כבודה האבוד, ובו, ובכל האנושות – בני אנוש – בכל הכוח. ולפתע היא חשה צמא. כי באמת מה ההיא אשמה?
“בואי אליי, בואי איתי. אני יודע מה את צריכה” וכך בדממה הוא לקח את ידו בידה אל המעיין הנובע – מים צלולים נבעו ממנו – אבן השתייה. אווה שתתה.
הנוזל היה לא סמיך מדיי, לא צמיגי מדיי, לא נוזלי מדיי. שקוף למחצה עם השתקפות של פסי תכלת. היא כרעה על שש בניסיון לגמוע מפי המעיין, המעוטר עטרת תפארה. והשיער כיסה את כולה כמו טלית.
בקילוחים דקים של זרם דק היא גמעה כל טיפה. לא השאירה לבטלה אף טיפה מן הנוזל המקודש הזה. הנוזל זרם והחייה את כל כל איבריה. היא הרגישה איך בגוף נכנסת נשמת הדנא של כל הדורות לפניה ואחריה. את פעימות הלב של האיש שקרא לעצמו אדם, את העוצמה והחיים כולם. הנוזל עשה דרכו מטה מן הגרון אל בטנה, אל החלל שהוא בטנה. שם נח… והתעבר בה.
אבן השתייה.
כסיימה להרוות צמאונה כבר נסו הצללים וחושך היה על פי תהום. היא הזדקפה. מוארת כמו הלבנה שרקדה בשמיים זרועי הכוכבים. שוטטה. לבדה. חיפשה את האדם שלצידה, אך לא מצאה אותו, רק הרגישה איך הוא נח שם בבטנה. היא הרגישה שבעה.
הלכה והלכה, מרחפת על ענני כבוד חצי ערה, חצי ישנה שלפתע הגיח האחר. גבה קומה, צנום ויפה תואר.
“מה את מחפשת לדעת ?”
“מחפשת את האדם שלי”
“מדוע?”
“אינני יודעת”
“האם את רוצה לדעת ?”
“לא יודעת”
“האם את רוצה לדעת אותי?”
“לא יודעת. איך עושים את זה?”
(הוא הושיט לה תפרחת קטנה וירוקה. צמרית למגע. נוגע לא נוגע, מסתובב סביבה וחג במעגלים. אווה חשה מסוחררת. הריחה את התפרחת. הריח פילח את רקותיה, צמרר את בשרה. שיערה הסתמר. ריח חריף, מתוק, לימוני, ולא מוכר היה לו. התפרחת בערה בידה בצבעים של סגול, ירוק, כתום. )
האחר לבש ופשט צורה – מימינה אישה – משמאלה היה גבר. ישות עצומה.
“נעים מאוד” הוא הושיט לה את התפרחת.
נעים זה לא היה. אווה את התפרחת בלעה והעולם ננעץ בה כמו חרב חדה. השער נפתח מעליה. ממרומי ההר היא נפלה… מטה, מטה מטה. גופה התכווץ. היא שכבה על אדמה וחושך סביבה, בלי יכולת לזוז או לנוע. שיערה קצר היה, היא הרגישה זקנה. בת אלפיים שנה.
האחר לחש לה באוזנה: “ברוכה הבאה אווה, אל הצד האפל של הירח. עכשיו את יודעת”.היא ידעה. ששנת ירח היא שנה, ושנת חמה היא שסה – ושתיהן מאוד שונות בגימטריה. מידע שמקודד לה בגנטייה. בין זו לזו יש עשרה ימים. תחשב את האותיות ומצא שבהם מקודדים המספרים. ההפרש בינהים הוא עשרה. עשרה ימים נוראים. והם הימים שכל כך משנים, את פני הידיעה. ה הידיעה.
ויהי בוקר יום שבת.
ואלא היו תולדות אדם וחווה, המשובטים הראשונים ולהם נולדו שלושה ילדים. האחרון שבהם היה שת. ומשם הכל הסטוריה. מאז, מנהלת אווה, על כל גלגוליה, צורותיה, שנותיה, מלחמת חורמה באחר, שכל ניסיונה הוא פשוט לכפר ולמצוא את אותו האדם, חלק ממש ממנה, לקוות שעוד יסלח לה על הטעות, על הבגידה- מלחמה בעץ הדעת. יש אומרים טוב ורע. ובחרת בחיים.
© all rights reserved – Gali Barel
