המכתבים של לירה – “המגדלור”:
הימים עברו מאז ההיכרות שלנו,
והשקט בינינו לא הרגיש כמו ריחוק
יותר כמו מרחב ששומרים עליו בזהירות,
כמו משהו עדין שלא רוצים לשבור.
ידעתי שאתה לא סומך מיד,
אז נתתי לך מקום.
והשקט שלי לא היה מסכה,
הוא היה המקום היחיד
שבו יכולתי לנשום.
ערב מאוחר.
החדר כמעט חשוך,
מלבד מנורה קטנה
שמלטפת את קצה הדף.
אני כפופה מעל המחברת, עייפה מכל מה שאני מנסה “להחזיק ” בפנים
ומותשת מהמאמץ המתמשך “מלהיות בסדר” עבור אחרים.
ואז המסך נדלק:
“רוצה לצאת איתי להליכה?”
פשוט,
וכולו אמת שלא נאמרה.
סגרתי את המחברת,
זרקתי עליי קרדיגן
וירדתי במדרגות,
ושם היית .
כתפיים יציבות, מבט שקט,
ועיניים כהות שרואות פנימה
יותר ממה שאני נותנת להראות באמת.
ובתוכן…
פחד דומה לשלי.
הלכנו בטיילת כמו שני זרים,
שמכירים מבפנים לפני שהכירו מבחוץ.
מלווים על ידי הירח מעלינו, נעצרת קלות,
ואז אמרת:
“כולם רואים מה את עושה.
אבל אני רואה כמה זה עולה לך.”
שקט.
ואז לחשתי:
“לפעמים אני מרגישה
שנגמר לי האור.”
וענית, כמעט בלי להסתכל:
“יש לך יותר ממה שאת חושבת.”
כשחזרתי הביתה, נשמתי אחרת.
לא ביקשת שאהיה חזקה,
לא דרשת כלום.
רק ראית – את העייפות, את הפחד,
ואת הניצוץ הקטן שאני עדיין שומרת.
ואולי…
אני לא צריכה להאיר לכל העולם סביבי,
אולי כל מה שאני צריכה –
הוא פשוט לא לכבות את עצמי.
