המקצוע- מוות
לא תכננתי להיות כותבת מודעות אבל והספדים. כמו הרבה דברים בחיים שלי — זה קרה בהפתעה. אמא שלי אהבה להגיד שכשחלון נסגר דלת נפתחת. אצלי בדרך כלל חלון נסגר ודלת נטרקת. החלון שנסגר במקרה שלי זה הנישואין שלי. אחרי הגירושים עברתי לדירה קטנה ביפו. בלי חדר עבודה, בלי שולחן אוכל, בלי חדר שינה. סלון אחד גדול שבסופו מטבח קטן. דירת סטודיו קוראים לזה. לא היו לי הרבה אורחים, לא כי אני בודדה ואומללה, פשוט לא רציתי לארח אף אחד. מאז התרחבתי. עברתי לדירה הרבה יותר גדולה עם מרפסת והמון עציצים, חדר אוכל מרווח מטבח מאובזר, וכל מה שצריך. גם אז לא הגיע אף אחד לאכול אבל היי אפשר לקוות. ואז נפטר דוד שלי. ליאור בן דודי צלצל וביקש שאנסח מודעת אבל, ואם אפשר גם משהו להקריא בלוויה, את טובה במילים הוא אמר לי, כתבתי. תוך חמש דקות ניסחתי מודעה, תוך רבע שעה מצאתי את עצמי מייללת עם המילים שכתבתי להספד. דוד שלי היה איש מורכב, השארתי מחוץ לדף את האלימות, גסות הרוח, ואהבתו הפרברטית לנשים. השארתי את אהבתו לצדפים, כלבים, פוקר ומרק רגל. הרבתי במילים על נדיבות ליבו, והתוצאה דמעות. ליאור העלה את המילים לרשת ללא רשותי אבל אז יום אחד, דינה שכנה מהבניין דפקה בדלת. היא עמדה שם עם עיניים אדומות. “את יכולה לעזור לי לנסח מודעת אבל?” היא שאלה. “אני?” “כן. את יודעת לכתוב. אני לא יודעת איך כותבים שמת מישהו.”
אהבתי.
לא מישהו מת, אלא “איך כותבים שמת מישהו.
ישבתי איתה במטבח. היא סיפרה על גילה אחותה שניפטרה אחרי התמודדות איומה עם סרטן. איך הייתה צוחקת בקול רם מדי. איך היא שנאה חצילים, מה שנחשב טרגדיה במשפחה יוונית, ואיך ותמיד הגיעה מוקדם לכל מקום.
כתבתי:
“גילה שלי, איך נפרדים מאחות קטנה, זאת את שהיית זאת אמורה להיות פה מעל קבר פתוח ולכתוב מילים של געגוע. אין לי מושג איך נעבור ארועים משפחתיים בלי לשמוע את הצחוק שלך, הנחרות האלה שלוו בצחוק מתגלגל לא השאירו אדם אחד רציני בחדר. היית מגיעה לכל מקום ראשונה מה פתאום ראשונה הרבה לפני שהאדם הראשון היה אמור להגיע, לא אמרתי לך את זה אף פעם אבל למרות שתמיד צחקתי על התכונה הזאת שלך זה גרם לי בטחון לדעת שאת כבר שם. גילה שלי איך נפרדים מאחות קטנה בואי נחליט שזאת לא פרידה. אנחנו רק עוברות לגור רחוק מאד אחת מהשנייה, אבל הלב תמיד פה. אחת עם השניה. את היית אמורה להיות פה אחות קטנה שלי להחנק בין המילים, ושוב השארת לי את העבודה השחורה. אוהבת אותך אחותי. עד אין סוף,”
דינה קראה. התחילה לבכות. וככה פתחתי בקריירה חדשה ומשגשגת של כתיבת מוות. מי ידע.
ומי ידע שאני כל כך אהנה מהמקצוע הזה. אני מקשיבה. שואלת שאלות. לפעמים שותקת. בדרך כלל אני האדם האחרון שמדבר עם המשפחה לפני שהם נפרדים בלוויה. יש כאלה שמבקשים דרמה, יש כאלה שמבקשים הומור, ויש גם בקשות מוזרות כמו “תכתבי שהוא אהב קופונים הוא לא יכול היה לזוז מהבית בלי קופונים”, או “אני צריך מודעה לאמא שלי. אבל חשוב לי לציין שהיא לא אהבה את גיסתי.” הצלחתי אגב לשכנע אותו שאולי כדאי לא להכניס את זה להספד, הוא מאד התאכזב, הוא חשב לפחות במותה תוכל להיות ישרה.
הטלפון מצלצל בדרך כלל בשעות מוזרות. מוות, מסתבר, לא עובד מתשע עד חמש, הוא מגיע בשעות הבוקר המוקדמות בשעות הלילה המאוחרות. המוות אוהב להתפרע, חיית לילה לא קטנה. “אני רוצה לכתוב מודעת אבל לבעלי.” אמר לי קולה של אשה. “משתתפת בצערך.” אמרתי כמו שתמיד אומרים. “לא. הוא עדיין חי.”
שתקתי. “אני רוצה להכין מראש,” היא אמרה. “נזכרתי בתיקי חבצלת בצבא מלאים בתוכן על אנשי ציבור חשובים, כל מה שצריך כדי שכשימותו אפשר יהיה לשלוף הספדים זיכרונות רשימת מוזמנים.
“אני בת 74. הוא בן 81. צריך להיות מוכנים.”
“אני כותבת מהר מאד אין צורך לכתוב מראש”, ניסיתי לא ברור למה, זאת פרנסה למה לכל הרוחות אני מנסה לשכנע אותה לחכות עם זה.
אני רוצה שהוא יאשר.”, היא אמרה. “זה חשוב שהוא יהיה מרוצה ממה שאני אגיד”. חייכתי. מחשבה יפה, לקונטרול פריק אבל מי אני שאשפוט.
“חשוב לי לציין שהוא היה קמצן, אבל בצורה חיננית.”
“זה… פרט חשוב?”
“כן, וגם שהוא לא אהב אנשים, אבל אהב אותי.”
“זה דווקא יפה.”
“אבל אל תעשי את זה רומנטי מדי. הוא לא אוהב רומנטיקה.”
ניסחתי הספד מעודן ככל שיכולתי והייתה לי תחושה שהוא לא יאהב את מה שנאמר, יומיים אחר כך היא התקשרה שוב. “הראיתי לו. הוא ביקש להוסיף — ‘לא סבל ארוחות משפחתיות’.”
איש כלבבי
אני מת
הטלפון צלצל בשבת בבוקר. מסתבר שלא מעט אנשים מתים בשבת. גם אמא שלי מתה בשבת. היא מתה בהוספיס בקומה שקראו לה הקומה שאיש לא יוצא ממנה. היו גם קומות אחרות אבל גם משם לא הרבה יצאו בחיים.
“שלום,” אמר קול גברי עמוק.
“את כותבת הספדים?”
“כן מודעות אבל והספדים”.
“אני רוצה שתכתבי את ההספד שלי.”
זאת לא הייתה פעם ראשונה לבקשה כזאת, כבר קיבלתי טלפון כזה מאיש ערירי וחולה, שחשש שאף אחד לא יפרד ממנו כי לא נשאר איש שמכיר אותו ורצה להיפרד מעצמו בעצמו. דימיינתי שגם האיש הזה הוא ערירי וחולה.
“זה בטח נשמע לך מוזר אבל אני לא סומך על אף אחד שיגיד עלי דברים יפים.”
“הכל בסדר”, הרגעתי, “יש לא מעט אנשים ללא משפחה שמתקשרים אלי עם הבקשה הזאת”
הוא צחק, “לא לא יש לי חמישה ילדים שישה נכדים. אני אלמן, אולי אם מירה הייתה בחיים הייתי סומך עליה. שמי גדעון אגב.”
“אוקיי גדעון, מה היית רוצה שיהיה בהספד?”
“אני רוצה שזה יהיה אמיתי,” הוא אמר.
“לא ‘איש יקר’ ולא ‘אב למופת’. לא סבא מפנק, הייתי אבא בינוני. אולי אפילו פחות, אני סבא נחמד, אבל לא יותר, תכתבי שתמיד יש לי סוכריות בכיס בשביל הנכדים”.
“ספר לי עליו על גדעון,” אמרתי.
“אני נהג אוטובוס בדימוס. בהתחלה חיבבתי את המקצוע אחר כך כבר לא אבל נשארתי בשביל הפנסיה, פגשתי אלפי אנשים אף אחד מהם לא זוכר אותי. את יכולה לכתוב גדעון אלוני פגש לא מעט אנשים על מדרגות האוטובוס וכולם ניראו לו אותו דבר”
“תירצה שאכתוב דבר נוסף?”
הוא שתק
“כן תיכתבי שלקח לי הרבה זמן אבל למדתי בסוף. למדתי להקשיב. תכתבי שאני מצטער שלא ראיתי אותם מספיק את ילדי, מה עובר עליהם, מי הם, אבל מקווה שהשתפרתי עם הנכדים”.
“סליחה על השאלה”, אמרתי, “אבל ימיך ספורים”?
הוא צחק, “מי יודע? ימים שבועות שנים, מי יודע? תכתבי שאני פחדתי מהמוות”.
“אתה בטוח? אולי זה יעציב אותם יותר מידי את המשפחה שלך?”.
“זה בסדר, אני רוצה שידעו שלא הייתי גיבור גדול. שהזכרון האחרון שלהם ממני יהיה של אדם שברירי”.
קבענו שיחה ליום שני, אבל גדעון נפטר ביום ראשון.
כתבתי, “”גדעון לא השאיר אחריו מפעלים או בניינים. אבל הוא השאיר אחריו מסלול ארוך של רגעים קטנים, גדעון פחד מהמוות, אבל בשנים האחרונות למד לא לפחד מהחיים.” אני לא יודעת מה בסופו של דבר אמרו בלוויה שלו, אף אחד לא ידע שהוא ביקש ממני הספד.
