נועם צעד פנימה ונשאב לעולם שונה מכל מה שידע. במקום יער – שדות של פרחים זוהרים בלילה. במקום שמיים – תקרת זכוכית ענקית שעליה צפים עננים הפוכים. במקום שקט – מנגינה מתוקה ריחפה באוויר, כאילו הכל פה נכתב לפי תווים.
“ברוך הבא, שומר השביל,” אמרה ילדה עם שיער כסוף שעמדה מולו.
“אני לא שומר,” גמגם נועם, “אני רק… הלכתי אחרי הכלב שלי.”
“טופי יודע את הדרך. אנחנו מחכים לכם כבר זמן רב.”
נועם לא ידע מה לומר. הילדה הובילה אותו אל כפר קטן שבו כל האנשים לבשו בגדים בצבעים משתנים. הם סיפרו לו שהשביל נסגר לפני שנים רבות כששומר השביל הקודם נעלם – והוא, נועם, נבחר להחליפו.
הוא היה צריך להחליט: להישאר, ללמוד את סודות העולם החדש הזה ולהגן עליו – או לחזור הביתה, אל השביל, הגדר, והחיים הישנים.
נועם הסתכל על טופי, שטילטל את זנבו ונבח כאילו אמר “נשארים”.
והוא נשאר.
השביל שמעבר לדלת הכחולה מעולם לא נפתח שוב.
אבל לפעמים, בלילות שקטים, כשעוברים ליד הגדר הישנה, אפשר לשמוע נביחה רחוקה, וצחוק של ילד, שעדיין שומר על העולם שמעבר.
