כמו תמיד ישבתי בבית קפה אחרי יום עבודה מתיש. אכלתי רוגלך ושתיתי קפה בזמן שצפיתי בסרטון מצחיק בטלפון דרך אוזניות. התכוונתי לסיים את הארוחה בקרוב וללכת הביתה. ואז שמעתי קול גברי נמוך אומר “הלילה זה קורה.” זה נשמע לי מוזר. סובבתי מעט את הראש. בשולחן מאחוריי ישבו שני גברים, אחד בחולצה אדומה והשני בחולצה כחולה נקרא להם ‘האדום’ ו’הכחול’. הם התלחששו על משהו. סובבתי את הראש חזרה לפני שהם ישימו לב אליי וכיביתי את המוזיקה בשביל לשמוע יותר טוב. האדום שאל בספקנות “אתה בטוח שנצליח היום?” הכחול אמר “כן, הגיע הזמן סוף סוף לסיים עם זה.” התחלתי לאכול לאט ככל האפשר את הרוגלך בזמן שהקשבתי בתשומת לב לשיחתם. האדום שאל “אז איך נוכל להרוג אותו?” כמעט נחנקתי מהפתעה. למרבה המזל הצלחתי לבלוע ולא עשיתי רעש. חשבתי לעצמי אולי לא שמעתי נכון? הכחול אמר “הכל פשוט, אתה ואני מגיעים לטריטוריה שלו, ואנחנו תוקפים אותו משני הצדדים כדי שהוא לא יוכל לפגוע בשנינו.” רעדתי מרוב פחד. אלוהים אדירים… הם התכוונו לרצוח בן אדם. מה הייתי אמור לעשות? האדום אמר בחשש “אני לא בטוח, ניסינו בפעם שעברה ולא הצלחנו.” חשבתי אז הם ניסו לרצוח אותו קודם? למה הם עוד לא בכלא? אבל במהירות נרגעתי והחלטתי שצריך לעשות משהו. פתחתי את הטלפון והפעלתי הקלטה קולית כדי להקליט את השיחה. הכחול אמר “אל תדאג בזכות הנשקים החדשים שלנו, נוכל בקלות להרוג אותו. אז, אילו חטיפים אתה תביא הלילה?” השאלה הזו בלבלה אותי, האדום אמר “צ’יפס, עוגיות, סוכריות גומי, סודה ועוד כמה חטיפים בקטנה.” הייתי מבולבל לגמרי. איזה מין אנשים אוכלים חטיפים בזמן שהם מתכננים רצח? הכחול אמר בשמחה “מעולה, יש לי הלילה משחק. סוף סוף נהרוג את הבוס הזה.” באותו רגע הרגשתי הקלה מדהימה. הם כל הזמן דיברו על משחק מחשב. צחקקתי קלות מרוב ההקלה ומכמה שאני אידיוט כשחשבתי שהם התכוונו להרוג מישהו, עד שהאדום אמר לכחול בלחש “תגיד, שמת לב שהבחור ההוא מקשיב לנו כבר כמה דקות?” קפאתי מרוב פחד. הסתובבתי אליהם לאט. שניהם נראו לא מרוצים. חייכתי במבוכה. זה לא עזר. שילמתי במהירות וברחתי מבית הקפה.
הסוף
