“היום הזה היה די שגרתי. ארוחת בוקר, נסיעה באוטובוס, עבודה, וכמובן מלא לחץ ודברים מעצבנים. כמו תמיד, אחרי העבודה הלכתי למגרש טניס שולחן. המשחק הזה מושלם בשביל לפרוק עצבים. עברה שנה מאז שהתחלתי לשחק, ואני מרגיש מבסוט יותר מאי פעם.” בהתחלה היה קשה, הפסדתי כל הזמן. אבל מהר מאוד התחלתי להביס את כולם. קודם כל, כמו תמיד, שיחקתי עם תומר, בחור פשוט אבל נעים. וכמו תמיד, ניצחתי אותו ב-11:0 בלי כל מאמץ וכמו תמיד לחצתי לו יד ואמרתי “אולי מתישהו תצליח לנצח אותי”. אז שיחקתי עם יניב, בחור מאוד תחרותי ודי טוב. הוא אפילו ניצח אותי כשהתחלתי לשחק. אבל עכשיו אין לו שום סיכוי נגדי. המקסימום שהוא יכול להשיג מולי זה 11:5, כמו במשחק הזה, “אולי מתישהו תצליח לנצח אותי”. אז שיחקתי עם רון, הוותיק בין השחקנים. הוא גבר נעים ורגוע, ותמיד כיף לשחק איתו. אבל אחרי הרבה משחקים, אני כבר מכיר את כל התכסיסים שלו. המקסימום שהוא יכול להשיג מולי זה רק 11:8, היום היה ב-11:6, “אולי מתישהו תצליח לנצח אותי”. כמו כל יום, הרגשתי מבסוט אחרי הניצחונות שלי. התכוונתי ללכת הביתה, ואז הופיע שחקן חדש, הוא נראה לא רלוונטי בכלל, רזה, גובה בינוני ומשקפיים. בהתחלה לא שמתי לב אליו. ואז הוא אמר: “היי, רוצה משחק? “חשבתי לעצמי, למה לא? זה יהיה משחק קליל. זו הייתה טעות גורלית. נתתי לו להתחיל, אני הייתי שליו ואפילו לא הייתי ממש מרוכז, הוא כידרר קצת את הכדור. הקפיץ אותו למעלה, ואז פגע בו בעוצמה מטורפת. הכדור נחת בצד שלו ברעש חזק, קפץ כמעט עד התקרה, ואז הגיע אליי ויצא החוצה. ואני אפילו לא שמתי לב לזה 0:1. כל השחקנים שהיו במגרש הפסיקו לשחק והסתכלו עליי, הרגשתי לא בנוח והבנתי שאני לא הערכתי אותו מספיק, נתתי לבחור את הכדור, הפעם הייתי מאוד מרוכז אבל כשהכדור נחת אצלי לא הצלחתי אפילו לגעת בו במחבט שלי 0:2. עכשיו אני מגיש פעמיים, אז יש לי יותר סיכוי לנצח, פגעתי בכדור. הוא קפץ למעלה ונחת אצלי. כשהוא הגיע אליו, הוא החזיר אותו מיד. הכדור נחת ישר בצד שלי. ושוב לא הספקתי לפגוע בו לפני שהוא נחת החוצה 0:3. טוב, עכשיו אני יודע את השיטות שלו, עכשיו אני אצליח, ואז זה קרה, כשהוא פגע בכדור, הצלחתי סוף סוף לענות, הכדור עשה קפיצה בחצי שלו, הבחור פגע בכדור, הכדור קפץ לחצי שלי במהירות טיל, עשה קפיצה ראשונה כמעט פגעתי בו אבל הצלחתי לגעת בו רק בקצה של המחבט והכדור נפל החוצה 0:4. הייתה הגשה שלו, הייתי לחוץ יותר מאי פעם, ידעתי שהפעם הוא ינצח, המשחק התחיל , הוא הקפיץ את הכדור, פגע בו, קופץ בחצי שלו, נחת אצלי במהירות טיל, קופץ ואני מצליח לענות! כדור קופץ בחצי שלו, הוא חוזר, קופץ אצלי ואני חוזר, שנינו פוגעים בכדור באכזריות ואחרי כמה חזרות הכדור סוף סוף נחת אצלו פעמיים 1:4! יש סיכוי שאני אנצח אותו. אבל משהו כבר לא מרגיש נכון. עייפות מתחילה להשתלט עליי והתחלתי להזיע והבחור? לא רק שהוא לא מזיע, הוא אפילו לא נראה עייף, אבל זה עוד לא סוף המשחק. התחיל בינינו קרב אמיתי. שנינו שיחקנו באכזריות, עם כל הכוח. כל האנשים במגרש עצרו וצפו, כאילו זה אצטדיון. זזתי לכל הכיוונים, עם הגוף ועם המחבט. עשיתי כל תנועה שהייתי מסוגל. ובכל זאת, לפעמים אפילו לא הצלחתי לגעת בכדור, לפעמים פגעתי חלש מדי, והוא נתקע ברשת. ולפעמים חזק מדי, והכדור נפל לרצפה, בלי לגעת בכלל בצד שלו.. 10:7, קשה לי לעמוד, קשה לי לנשום, אני מזיע עד כל כך שהמחבט נהיה חלקלק, והבחור רק התחיל טיפה להזיע, אני לא יכול להפסיד. אני לא יכול להפסיד. הגעתי לפה רק כדי לפרוק עצבים אחרי יום קשה. ועכשיו כולם מסתכלים איך אני מתפתל וכולם מצפים ממני להיכשל. אני מקפיץ את הכדור ביד רועדת, פוגע בו בכל כוחי, הבחור עונה לי במכה חזקה, הכדור טס אליי. קפיצה אחת, שתיים, וזה נגמר. אפילו לא הצלחתי להגיב, 11:6. אני שם ידיים על הפרצוף, נופל לרצפה וצועק “למה! למה!” אני לא יכולתי להאמין, היום הזה היה נוראי והגעתי לפה בשביל סוף סוף לנצח במשהו אבל אני הובסתי, היום שלי הרוס, אני כישלון. אני יושב כך ומתנדנד עד שאני שם לב שהבחור מושיט לי יד, הוא אומר “הכל בסדר?” אני הסתכלתי עליו במבט המום, מסתכל מסביב, כולם מסתכלים עליי במבטים של דאגה ומבוכה ואז אני מבין, אני ניצחתי אותם כל כך הרבה פעמים אבל אף אחד מהם לא התנהג כמו כשהם הפסידו. אני התרוממתי, ניגבתי עם השרוול את דמעותיי ואמרתי “כן, הכל בסדר”. כל השחקנים הלכו להמשיך לשחק. אני התכוונתי ללכת אבל הבחור אמר “המשחק היה טוב… יריב קשוח.” הוא באמת נשמע ככה. חייכתי ואמרתי: “מסכים”. התארגנתי והוא אמר “אתה תגיע מחר לשחק שוב?”, כולי סיימתי להתארגן קמתי ואמרתי “כן נתראה” הלכתי משם לאט. ואז הבנתי משהו. למרות הלחץ והקושי, נהניתי מהמשחק הזה יותר מכל הניצחונות שלי, כנראה הניצחון הוא לא הדבר הכי חשוב.
הסוף
