כובד רוח האביב

להגיד תודה

ולבכות.

לפרק את המזוודה,

כשהלב נשבר לחתיכות.

בלי סיבה טובה, 

רוצה רק להעלם.

אבל יושבת עצובה,

כי הכח נעלם.

דואגים לאחרים מסביב,

כי מדוכאים הם כבר שבוע.

אני מאשימה את האביב,

כי מזג האוויר לא רגוע.

אני מבינה את הרוחות,

איך הן מנשבות,

שורקות

ואז בורחות.

איך הן ממהרות בלי סיבה,

נושבות למקום הבא.

מחפשות אהבה,

אבל המקום הטוב לא בא.

רק חיבוק ונחמה,

שיחה קטנה בערב.

שתפסיק המלחמה,

שהוא לא יפול בקרב.

ככה זה האביב,

אבל הפעם הוא הכזיב.

המצב

כה מכאיב,

למה קשה כל כך להקשיב?