אני כותב לך רגע לפני השינה. לא כדי להתלונן, אלא כדי לזכור.
זכור לי היטב איך זה הרגיש כשקמתי בבוקר ולא היה לי מושג איך אתמודד עם עוד יום. איך אפילו פעולות פשוטות הרגישו כמו הר גבוה מדי. איך כל מילה קטנה מבחוץ הייתה חורקת על הלב כמו זכוכית.
אבל אני גם זוכר משהו אחר. את הפעם הראשונה שהצלחתי לנשום רגע לפני שהתפרקתי. את הפעם ההיא שאמרתי “לא” והצלחתי לעמוד בזה. את הרגע שפתאום מישהו אמר לי “רואים עליך שיותר טוב לך”, ולא ידעתי אם לבכות או לחייך.
אני כותב לך את זה כי אני יודע שיש ימים שאני שוכח. שאני עדיין מרגיש לא מספיק, לא מוכן, לא ראוי. אבל אם יש משהו שלמדתי, זה שהשקט לא מגיע פתאום – הוא מצטבר. ההצלחות לא באות כמו ברק – הן נבנות, טיפין טיפין, מבפנים.
אז כן, אני עדיין בדרך. כן, לפעמים אני נופל. אבל היום אני קם אחרת. אני מסתכל על עצמי בעיניים ואומר – אני לא איפה שהייתי, ואני בדרך למקום טוב יותר.
והפעם, אני באמת מאמין לזה.
