ערב תשעה באב, ואני מתחילה לשתות מים כאילו לא צמתי בשנים האחרונות, אני נמצאת לבד עם עצמי והמחשבות שמעניקות לי את הדקות אושר הללו, לכתוב ולפרוק את עמקי נשמתי. אני רואה מימיני ומשמאלי את כל העוולות שקוראות כאן, את כל מה שאנשים מבחוץ חודשים שהכול בסדר, ואני יודעת ששום דבר לא בסדר. המגדלים שבונים כאן במדינת ישראל, לא בעניין פרטי אלא בעניין ציבורי, אז מה הפלא שהיום מצאו עוד פרשיות שוחד רבות מיליונים. אנשים התרגלו לעשות כסף קל, שלא בדיוק אפשר למצוא ואז הולכים לישון על הכרית, בשקט ובמקרה הטוב מוצאים את השומר בש.ג.
אני יושבת במשרד שלי , חושבת ומהרהרת על כל מה שעברתי, על מה שאני מנסה להפגין, אני באמת יודעת שאף אחד לא יודעת מה עובר לי במחשבות. כמה מחשבות היו לא על אובדנות מחשבות שברוך השם עברו מהעולם, מחשבות שאני יעשה את כל מה שאני יכולה לסייע לכל מי שאני יכולה, לפעמים זה לא מצליח לי. לפעמים אני לא מצליחה להעלות במחשבות שלי, את ליאור, המאהב הדימיוני שלי. ליאור הוא דמות מאוד מרכזית בחיי, דמות שלא קיימת, דמות שמהווה לי שיחה אמיתית בתוך הרכב שאני נמצאת לבד, או חום בלתי פוסק כשאני שוכבת על הספה בסלון לבד, בודדה ולא מאמינה שאחרי 20 שנה , 3 ילדים , אין לי תשוקה ואינטימיות, פשוט אין וזה בסדר, ככה אני אומרת לעצמי כי הרי מי רוצה להשקיע 200 אלף שח על אדם שאתה לא חש כלום, עדיף שישאר ויעשה משימות ככה טוב לכולם, זו ההשלמה האמיתית. לא חסר לי כלום, אני אדם מאוד משכיל, עובד ותורם לחברה באמת, מה שחסר לי זה החום והאהבה שאני לא מנסה אפילו לחלום.
אני מחליטה לפשוט את העור , למצוא את ניצוץ התקווה כדי למצוא את היעוד האישי שלי כאן בעולם הזה.
אני רוצה שתגיבו ותתנו לי הודעות , אולי תיהיו ותשכילו להיות החברים החדשים שלי?
שלכם תמיד
דורותי שמחפשת את הקוסם מארץ עוץ
