היא יצאה עם הידיים למעלה, עוטפות את הראש והשיער, בדיוק ככה דמיינתי את הגוף שלה. אני נאבק לא לדפוק לה בדלת ולנצל את הבדידות.
גם כשהיא לבד היא כל כך אדישה, רגועה, היא יודעת את הדרך הכי יפה לזוז. לדבר. לנשום.
לקח לי 3 שבועות לזהות את הלו”ז של אמה. בימי ראשון היא מפנה זמן לכתיבת הספר, ימי שני היא אוהבת לראות סדרות בבית, לפעמים לבד, לפעמים עם חברה, אני אוהב יותר כשהיא לבד, וגם היא, תמיד מוצאת זמן לענג את עצמה.
אני שם איתה, שולח לה עזרה מרחוק, אני בטוח שהיא מרגישה אותי.
ימי שלישי היא רגילה לנסוע לים לשעה, ימי רביעי יוגה, ביום שישי בבוקר היא הולכת עם חברה תמיד לאותו היקב.. אבל מה היא עושה בחמישי? היא פשוט לא יוצאת מהבית אחרי העבודה, סוגרת את כל הוילונות.
תני לי להיכנס.
אני מרגיש יותר קרוב אליה. אימצתי את כל התחביבים שלה כדי להרגיש איך זה להיות כמוהה, ובחיים לא היה לי כל כך טוב.
היא כבר הופכת אותי לבן אדם טוב, עוד לפני שאנחנו ביחד. אני לוקח חופש מהעבודה שבוע הבא, אני רוצה להקדיש את עצמי אליה, להיות הגרסה שהיא הכי אוהבת.
כשהיא נסעה לעבודה ביום ראשון נכנסתי לדירה שלה, לא היה קשה, הדלת מעץ והמנעול ישן. הבית שלה היה נראה כל כך יפה, בכל פינה היה חלק ממנה.
הריח היה שלה באוויר הפך אותי לשיכור. נגעתי כמעט בהכל, הרגשתי שאני בביתו של אלוהים.
אכלתי קצת ממה שהיה לה במקרר בחתיכות קטנות כדי שלא תשים לב, אני לא זוכר מתי פעם אחרונה אכלתי.
שתיתי מהבקבוק שהיא השאירה, וככה חלקנו את הרוק הראשון שלנו.
הכל היה מושלם, אפילו הספקתי לישון קצת על המיטה שלה, לגעת בסדינים שנגעו בה, לדמיין אותה נשכבת לידי.
אחרי כמה שעות הסתכלתי על השעון, ידעתי שהיא אמורה לחזור ואני צריך לעוף משם. חזרתי לבית שלי ואז ראיתי אותה נכנסת לבית, הולכת לחדר בקומה השנייה, מורידה את הבגדים ונכנסת למקלחת.
היא תמיד תהיה איתי עכשיו, דאגתי להכניס מצלמות בכל חדר.
קניתי אקסטרה מסכים כדי לראות את כל החדרים במקביל, אני שומע אותה באוזניות בפול ווליום, כל מעשה שלה, כל דיבור קטן לעצמה.
רק ככה אני יכול להיות לידה, לשמור עליה.
לפתע נשמע צלצול בדלת.
שליח פיצה? מי זה ? אולי החברה? אבל היום יום ראשון, והיא לא עשתה שיחה לאף אחד.
פתאום הוא נכנס. דן.
מה? אבל הוא המנהל!
היא ניגשה אליו בחיבוק ונשיקה. אני לא מאמין, אני לא הצלחתי לשמור עליך. אני חייב לחזור לשם.
*
*
*
*
המשך יבוא..
