18.4.2026, א אייר, התשפ”ו
מחשבשבת
גליה שוב קמה משינה. היא לא זכרה את החלומות הלילה. ערב שישי הוא מן ערב שכזה. הוא עוטף את העולם כמו שמיכת צמר, פוך, פיקה עבה. והשבת, הזו בפרט, לגליה זה הרגיש כמו עננה. מלאכי השלום, סיימו לאכול. נשארו עוד קצת לומר אמן על ברכת המזון, והמשיכו הלאה, מי יודע לאן. היא הלכה ישר ,מיטה. טובה מיתה קטנה מחיים לפעמים. “הרחמן” היא חשבה לעצמה, “הרחמן הוא יברך את מה שאכלנו”
“הרחמן, הוא יעשה שלום עלינו”.
מי אתה הרחמן? שככה עשה לחמינאי?
בזכות כל אותן נשים צדקניות. ובזכות כל אותם החמינאים. חמין לשבת. על פלטה של שבת.
לגליה יש מחשבת מלאכת. מחשבשבת. עמוקה היא גליה. כמו הים, על שמו נקראה בליליולי חם.
גליה הקיצה בשעה ארבע וארבעים. עוד לפני שהציפורים קמו לשיר לאלוהים את ברכות השחר שלהן. היא קמה והבית כולו מריח את ריח השכינה. שחינה. שקט, דממת בראשית על השכונה. הלב הפועם של עיר התחתית. צופית תחתית. ועל הפלטה החמין מבעבע. השבת יש בעיר אורח מיוחד. והעיר כולה לובשת חג.
גשם נדיר לעונה זו השנה, פקד את העיר הדרומית השחונה, בקצב של עשר טיפות לשנייה. גליה נותרה המומה. הבוקר האלוהים בירך אותה, עוד לפני שהיא הספיקה לברך אותו. היא שאלה את עצמה:
“מה היה לנו שם אתמול” . וכל מה שהצליחה להרגיש נצבע בושה, מבוכה יותר נכון. היא נזכרה בעצמה מפזזת, מתרגשת, כמו ילדה קטנה, נושמת אויר סופה דרומית וריח ניר.
“למה זה קורה לי?” היא שואלת את עצמה. “אין כאן בכלל שום סיבה למהומה,” אבל לגליה זה הרגיש כאילו כל העולם שומע את דפיקות הלב. כאילו כל העולם, שינה את התדר, נזרק ליקום מקביל, בו הנשמות חוגגות לה יומהולדת, לה ולו. לי ולה. והיא הרגישה קצת טראללה. בצפון, הסכם שלום עם חיזאבללה.
גלים בגובה של עשרים סניטימטר בעיר שבה הים הוא כמו פלטה. מראה שהאלוהים ברא להרים, דרכו הם יוכלו להשתקף בצבעים אדומים מרתקים, עמוקים, כדי שיוכלו לראות כמה הם בעצם יפים. ומייד נמלאה בסוג של בושה, מבוכה. האתמול נצבע בצבע של גין זול וטוניק. היא עצמה בחולצה ורודה. כמו כלה ביום חתונתה. חתונה רבת משתתפים. חתונה שבה אין באמת כלה. אין באמת חתן. ובכל זאת יש. רק הים הסוער, מתרגש ואימתן. כמו אומר לה ” גליה. גליה, גם אני שמח היום”.
גליה נזכרת שהיה אתמול תור ארוך בשירותי הנשים. נזכרת שנזכרה שיש ים, שבו אפשר להשתין את הגין, את הטוניק.
מחשבת.
מחשבת מסלול השבת. השעה ארבע התחלפה בשעון לחמש. השעה חמש לשש, הציפורים התעוררו בערך בחמש וחצי וחוץ ממנה ומהן, העולם כולו עדיין ישן. השעה שש התחלפה לשבע. השמיים שינו את צצבעם השחור, לאפור. הגשם שטף את קרני האור והעלים אותן מבעד למסך של אובך. ” תודה לך אל יקר” היא שלחה לו מחשבה בלי מילים. לאלוהים, שהבוקר החליט לא להוציא חמה מנרתיקה, כבשאר ימות השנה.
סמוך לביתה של גליה, מרחק שתי פסיעות בית הכנסת.
“ללכת או ללכת לתפילת שחרית?” גליה שואלת את עצמה. כמו בכל שבת. לא סגורה על עצמה.
הכוהנים שותים לבטח איזה כוס תה נענע. מצחצחים את הגרון. מתכוננים בגאווה לברך את ההמון. הכיסא של גליה, כיסא בלי שם נמצא בקומה פלוס 1. ממש מעל ההיכל. ימינה חזק. כמו במסיבת טראנס, גליה יודעת שזה הרמקול עם הסאונד הכי טוב. מעל ההיכל, רחוק מהקהל, גליה מרגישה הכי קרובה לאלוהים. הכי קרוב שאפשר להגיע אליו כמובן בעזרת הנשים.
“ברוך שעשני כרצונו” גליה ממלמלת לעצה במחשבה בלי קול. ודופקת שלוק נוסף מכוס יין לבן.
הכסא של גליה אדום. יש נשים עם כסא כחול. בית הכנסת מעוטר בחלונות פסיפס. ויטראז. יצירות אומנות, כמו אלו שהאבא שלה עליו השלום, היה עושה. אומן היה האבא שלה. וביום השבת, היום בו הנשמה היתרה, מגיעה להתחבר אל הנשמה המיותרת, גליה בו נזכרת.
הכסא בחר בגליה. והיא בחרה בו.
על החלון שלצד הכיסא שלה, יש ציורי שבועות. שני לוחות. ואפשר לראות ממנו את הים. ובכל פעם שהיא ליד הכסא נעמדת, והחלון לימינה, היא יודעת שבמקום הזה, גם נשמתו של האבא שלה נמצאת, שהחזיר נשמתו לבורא, בליל שבועות. דווקא. אין מקרה בעולמו של הבורא. ואפילו לכסא או לחלון, יש רצון. ובכל פעם שגליה לשם מגיעה, היא שומעת אותם, היא מרגישה את החיוך שלהם, הם קמים לתחייה, מברכים אותה
“ברוכה הבאה גליה”.
הם לא שואלים אף פעם למה היא לא באה לעיתים יותר קרובות. הם פשוט שמחים. קרני השמש של תפילת השחרית, בחלון המזרחי פשוט מחייכים אליה. מחכים לה, שתשב, עם המטפחת שעוטפת אותה כמו הינומה. כברקע הכוהנים מברכים את שמי רבא. לעולם לעולמי עולמיא.
מחשבת. מחשבת מסלול השבת.
“לים, או לבית הכנסת?” גליה שואלת את עצמה. ובנתיים מדליקה לעצמה סיגריה ( רגילה ).
כי זו היא גליה, נעים להכיר, של העולמות כולם. תחתונים, עליונים, ובעיקר של הים.
