מיומנו של דורמן (שומר הבאר)

פרק ראשון – הבאר נפתח, והמסך זוהר

היום הגיע אליי הסרט המוגמר. כן, אני – דורמן, שומר הבאר – מככב בתפקיד ראשי בסרט פרסומת לעידוד תיירות מצרפת לישראל. זה לא סרט הוליוודי, אבל זה משהו רציני. הכל התחיל לפני חודשיים כשמורה שלי לצרפתית (כן, אני לומד צרפתית כבר שנתיים, בעיקר בשביל להבין שירים של ז’אק ברל ולא להרגיש אידיוט כשאני שומע אותם) סיפרה לי על פרויקט בית ספר בינלאומי. בית הספר שלנו התמודד מול בית ספר תיכון בליון, צרפת. הנושא: “ישראל דרך עיניים צרפתיות – צרפת דרך עיניים ישראליות”. כל בית ספר צילם סרט קצר (מקסימום 5 דקות) שמציג את המדינה שלו בצורה יצירתית, ואז שולחים את הסרטים לפסטיבל קאן לסטודנטים – תחרות צעירה שמתקיימת במקביל לפסטיבל הסרטים הגדול.
אני נבחרתי לשחק את “התייר הצרפתי” שמגיע לישראל בפעם הראשונה. כן, אני – 1.88 מטר, כתפיים רחבות, מבטא ישראלי כבד – משחק צרפתי. צחקו עליי בהתחלה, אבל המורה אמרה שזה בדיוק העניין: “אתה נראה כמו מישהו שיכול להיות מכל מקום”. צילמנו באשדוד, בתל אביב ובירושלים. אני מגיע לחוף, מתפעל מהים (“C’est magnifique!”), אוכל פלאפל בפעם הראשונה (“Mon Dieu, c’est incroyable!”), הולך בשוק מחנה יהודה ומנסה לדבר עם סבתא מוכרת תבלינים בצרפתית שבורה. יש סצנה מצחיקה שאני מנסה לרקוד עם חבורה של צעירים בדיזנגוף סנטר, ואני – כמובן – נראה כמו פיל בריקוד בלט.
הסרט נקרא “Bonjour Israël – Shalom la France”. הוא נגמר בי יושב על חוף אשדוד בשקיעה, מחזיק כוס יין ישראלי, ואומר למצלמה: “בשבילי, ישראל זה לא רק מקום – זה רגש. Merci pour l’accueil.” ואז אני מרים כוסית ומחייך. פשוט, אבל זה עבד. ראיתי את הגרסה הסופית היום – 4 דקות ו-48 שניות. המוזיקה ברקע היא שילוב של אקורדיון צרפתי עם קצב מזרח תיכוני עדין. אני נראה… טוב. לא מושלם, אבל אמיתי.
אם נזכה – המורה אמרה שהסיכויים לא רעים כי הסרט שלנו יותר “אנושי” מהמתחרה – זה יוקרן באולם קטן בקאן מול מאות תלמידים, מורים וצוותי שיפוט. אולי אפילו יעלו קטעים ליוטיוב של הפסטיבל. אני לא מצפה לפרסום עולמי, אבל זה כבר משהו שאני יכול לספר לנכדים יום אחד: “פעם כיכבתי בסרט שצולם בשביל להביא תיירים מצרפת.”
בדרך לבר עצרתי בסופרמרקט הקטן ליד החוף. קניתי בגט מחיטה מלאה, חזה עוף צלוי, סלט ירוק עם קצת זיתים שחורים ורוטב טחינה ביתי. ארוחת ערב של לילה ארוך. כשהגעתי לפאב בשמונה ועשרים, כבר היה שם יוסי, הברמן הוותיק, פותח את המקום. הוא עמד מאחורי הבר, מנגב כוסות, שר קצת שיר ישן של אריק איינשטיין. “מה נשמע, דורמן? מוכן ללילה?” שאל אותי בחיוך עקום.
התיישבתי על הבאר, פרשתי את הבגט כמו שולחן קטן, והתחלתי לאכול. יוסי סיפר לי על הנסיעה שלו ושל חברה שלו לטורקיה. “הכל כלול, אחי. פנסיון מלא. לא יצאנו מהמלון כמעט. בריכה, פאב בתוך המלון, מסעדה עם בופה מטורף. אכלנו, שתינו, שכבנו בשמש. שבוע שלם של כלום – וזה היה מושלם.” הוא צחק. “אתה יודע מה הכי טוב? שלא חשבתי אפילו פעם אחת על הבר הזה.”
אני חייכתי. “נשמע כמו חופשה של מיליונר.” “לא, של ברמן עני,” הוא ענה והרים כוס בירה שהכין לעצמו. “אבל לפעמים צריך לברוח קצת. ואתה? מתי תצא לחופשה?”
“אולי אחרי קאן,” אמרתי. “אם נזכה – אולי אטוס לשם לקחת את הפרס בעצמי.”
הוא הרים גבה. “אתה רציני? אתה תעלה לבמה בפסטיבל קאן?” “לא יודע. אבל זה כבר לא סתם פרויקט בית ספר. זה משהו אמיתי.”
סיימתי את הארוחה, ניגבתי את הידיים, וקמתי לפתוח את רחבת הכניסה. שבת בערב באשדוד – לפעמים שקט מדי, לפעמים פתאום מתפוצץ. הערב התחיל רגוע. הרחוב כמעט ריק. אנשים לא יוצאים כמו פעם. אולי בגלל המונדיאל שמתקרב, אולי בגלל החום, אולי פשוט כי כולם עייפים מהשבוע. נשענתי על הקיר, בודק תעודות, מחייך למי שמכיר אותי, מניד ראש למי שלא.
ואז הגיעה חבורה של בנות. ארבע. נראות צעירות, אבל לא ילדות. צחקקו, התלחשו, התלבשו יפה – שמלות קצרות, איפור עדין, ריח של בושם מתוק באוויר. ביקשתי תעודות. שלוש הוציאו בזריזות. הרביעית – בלונדינית עם עיניים גדולות – התחילה להתלחשש. “אוי, שכחתי אותה בבית…” הסתכלתי עליהן. הן לא נראו כמו כאלה שמחפשות צרות. רק רוצות לבלות, לשתות משהו קל, לרקוד קצת. “בסדר,” אמרתי בשקט, “אבל פעם הבאה – תביאי תעודה. אני לא רוצה להסתבך בגללך.” היא חייכה בהקלה גדולה. “תודה, אתה ממש נחמד.” “אני לא נחמד,” עניתי, “אני רק יודע להבדיל בין בעיה לבין ילדה ששכחה תעודה.”
הכנסתי אותן. לפעמים צריך להתפשר. לא כל מי שבא בלי תעודה הוא שקרן או סכנה. יש כאלה שפשוט שכחו, או שמתביישות להגיד שהן בדיוק בגיל. אבל יש גם את אלה שמנסות לעבור עליך – חבורות של בחורים צעירים מדי, עם מבטים מתריסים, שמתחילים להתווכח עוד לפני שהוציאו תעודה. אז אני לא מתפשר. “אין תעודה – אין כניסה. כולכם.” והם יודעים שאני לא מתכוון להתווכח.
הלילה זרם לאט. מוזיקה שקטה בהתחלה, ואז יותר חזקה. אנשים נכנסו, יצאו, צחקו, שתו. ואז נכנסה קרן. קרן היא… איך להגיד. היא נכנסת והאוויר משתנה. גובה ממוצע, גוף חטוב כמו של ספורטאית, שיער שחור ארוך, עיניים ירוקות שמסתכלות עליך כאילו הן כבר יודעות מה אתה חושב. בת 22, לקוחה קבועה. היא יכולה להשיג כל גבר שהיא רוצה, אבל היא לא מחפשת ככה. היא באה לפה לרקוד, לשתות עם חברות, להשתחרר. כשהיא עוברת לידי היא תמיד מחייכת קצת, אומרת “היי, דורמן” בקול נמוך, כאילו אנחנו מכירים סוד משותף.
הלילה עבר בשקט יחסי. לא היו קטטות, לא היו שיכורים מפריעים. רק מוזיקה, צחוק, ריח של בירה ופרפום. בסביבות שתיים בלילה התחלתי לסגור. נשארו רק כמה זוגות וקרן עם חברה אחת. הן ישבו ליד הבר, דיברו בשקט, צחקו על משהו פנימי. כשיצאו, קרן עצרה לידי. “שמעתי שאתה בסרט,” אמרה פתאום. “מי סיפר?” “יוסי. הוא אמר שאתה הולך להיות כוכב.” צחקתי. “כוכב קטן. סתם פרסומת.” היא הסתכלה עליי רגע ארוך. “אתה תמיד כזה צנוע?” “רק כשאני לא בטוח אם זה אמיתי.”
היא צחקה קלות ויצאה. נשארתי לבד עם הרחוב השקט, ריח הסיגריות והים שבא מהחוף. סגרתי את הדלת, כיביתי את האורות, והלכתי הביתה – עם טעם של תקווה קטנה בפה.
לפעמים אני חושב שאני לא רק שומר בר. אני שומר על משהו אחר – על הרגעים הקטנים האלה, שבהם אנשים שוכחים את הבעיות שלהם לכמה שעות. ואולי, רק אולי, גם אני שוכח קצת.
לילה טוב, יומן. דורמן.