פרק תשיעי: מדורות ברחוב, “לא פראייר” בדלת ושידוכים של לילה
הגעתי לפאב בשמונה בערב, כשהאוויר כבר היה ספוג בריח הסמיך והמוכר של עשן, עצים נשרפים וקצת תפוחי אדמה מפויחים. ל”ג בעומר. יום שבו אנו זוכרים את מרד בר כוכבא. בדרך, כחלק מהטקס הקבוע שלי – רגע של שקט לפני שהסערה מתחילה – עצרתי לקנות לי אוכל. ישבתי בצד, סיימתי את הארוחה בנחת, נהנה מהדקות האחרונות של השלווה, ורק אז ניגשתי למלאכת פתיחת הרחבה שלפני הפאב.
הרחוב בחוץ היה חי, תוסס ומלא אנרגיה יותר מתמיד. אנשים עוברים ושבים, חבורות צעירים צוחקות, וילדים מתרוצצים עם עגלות סופר עמוסות לעייפה בקרשים, ענפים וכל חתיכת עץ שמצאו, מתכוננים למדורה הגדולה שלהם. אבל אצלנו בפנים, המרד היה אחר לגמרי – ערב שנות התשעים. ד”ר אלבן, ספייס גירלז, בקסטריט בויז – כל הלהיטים, כל הסגנונות, הקצב שגורם גם לאנשים הכי עייפים ושקולים להזיז את הרגליים ולהיזכר בימים פשוטים יותר.
החיוך והתעודה
הערב התפתח יפה מאוד, בקצב נכון. אני מאמין שדורמן טוב מתחיל את העבודה שלו עוד לפני שהלקוח דרך בפנים. התפקיד שלי הוא לא רק לסנן, אלא גם לקבוע את הטון. כשאני מצליח לגרום לאנשים לשחרר חיוך או לצחוק בכניסה, הם נכנסים עם אנרגיה טובה, וזה חוסך לי חצי מהבעיות הפוטנציאליות אחר כך. הנה דנה המלצרית מגיעה למשמרת, ולא לבד – בירה, כלבת הבוקסר החומה והיפיפייה שלה, מדלגת לידה בזנב כשכש. זה פאב של משפחה, ובירה היא חלק בלתי נפרד מהנוף ומהאווירה המיוחדת שלנו.
אני ממשיך להזמין אנשים להיכנס, מחלק חיוכים ומילות ברכה. הגיע זוג צעיר. הבחור נראה לי קצת “גבולי” בגיל, אז ביקשתי תעודה. הוא שלף אותה, ראיתי שהכל תקין והוא בגיל המתאים, זרקתי להם איזו בדיחה מטופשת לאוויר והם נכנסו פנימה כשהם עדיין צוחקים. ככה זה צריך לעבוד.
דורמן לא פראייר
אבל אז הגיע המבחן האמיתי של הלילה. שני גברים התקרבו לדלת. לא היית צריך להיות דוקטור לפסיכולוגיה כדי להבין שמשהו לא בסדר. שפת הגוף שלהם שידרה הכל: הם היו עצבניים, לא רגועים, והטון שלהם היה מאיים ואגרסיבי מהרגע הראשון. “אנחנו רוצים להיכנס,” הם אמרו, לא כבקשה אלא כקביעה, כאילו הם באים לקחת משהו שמגיע להם.
בחנתי אותם בשבריר שנייה. העיניים שלי סרקו את הבעות הפנים, את המתח בידיים, את הדרך שבה הם עמדו. החלטתי במקום: הם לא נכנסים. בקול סמכותי, שקט אבל כזה שלא משאיר שום מקום לוויכוח, אמרתי להם: “חבר’ה, זה ערב פרטי היום, אני מצטער, אתם לא יכולים להיכנס.”
הם נעמדו מולי, מנסים להפחיד עם מבטים זועמים, קללות ואיומים מתחת לשפם. אבל הם הבינו מהר מאוד שיש להם עסק עם דורמן לא פראייר. עמדתי שם, יציב כמו סלע, בלי למצמץ, עד שהם הבינו שהם לא עוברים. הם הסתובבו והלכו לדרכם תוך כדי שהם ממשיכים למלמל קללות ואיומים. נשמתי לרווחה – ידעתי שמנעתי בלאגן רציני בפנים, וכל זה קרה בשקט, מבלי שאף אחד מאורחי הפאב בכלל הרגיש שמשהו חריג קרה. השקט והביטחון של הלקוחות שלי הם הפרס הכי גדול שלי.
המתווך של הלילה
בינתיים, שלומית והידיד שלה הגיעו רכובים על האופנוע הכבד שלו. הם לקוחות קבועים שלנו, כמעט מאז הפתיחה של הפאב, וזה תמיד כיף לראות פרצופים מוכרים ואהובים.
בין לבין, כשהרחוב נרגע קצת, המחשבות שלי נדדו למישל. היא ידידה שלי, תיירת מארה”ב אם אני לא טועה, ואחת הבחורות הכי יפות שפגשתי בזמן האחרון. מידי פעם היא באה לבקר אותי בפאב, ובאחד מהשיחות שלנו היא סיפרה לי שהיא מחפשת עבודה. כדורמן, האוזניים שלי תמיד פתוחות – בעלי עסקים מחפשים עובדים אמינים, ועובדים מחפשים פרנסה. התקשרתי לחבר שאני מכיר שפתח מקום חדש והפניתי אותה אליו. אני מקווה למסור לכם בשורות טובות בעניין בקרוב. זה עושה הרגשה טובה כשאתה יכול לעזור למישהו שצריך עזרה, זה חלק בלתי כתוב מהתפקיד שלי בקהילה הקטנה הזו שבנינו סביב הבר.
פנים חדשות וזוגות של לילה
לקראת סוף המשמרת, כשהמוזיקה נחלשה קצת, ראיתי את גלית יוצאת מהפאב. היא הייתה קצת שיכורה, אבל לא לבד. היא יצאה שלובית ידיים עם בחור שהכירה הערב בפאב, זוג של לילה אחד. הם התרחקו לכיוון האופנוע של הבחור ונעלמו יחד לתוך הלילה. בדרך כלל אני זוכר ומכיר כמעט כל פנים שנכנסות לפאב, אבל את הבחור הזה לא זיהיתי. מידיי פעם באים אלינו גם אנשים חדשים כאלה שאני לא מכיר, עם הזמן נכיר גם אותם.
הלילה נגמר. המדורות ברחוב דעכו והפכו לגחלים לוחשות, המוזיקה של שנות התשעים השתתקה, ואני נשארתי עם המחשבות על מישל, על החיים ועל הלילה שעבר בשלום. ככה עבר עוד לילה בפאב.
