מכירים-אותי

מניסיון של שנים, כאשר אנשים מבינים דברים עד תום, מיד בהסבר הראשון, ולפעמים מגלים גם קצת חוסר סבלנות להסברים הארוכים מדי, אז גם לפעמים מתברר אחרי כמה זמן שלא הבינו כלום. דווקא אלה ש”מתקשים” בהבנה
ושואלים שוב ושוב, יש סיכוי שיבינו במה מדובר. לי, בכל מקרה, לוקח הרבה יותר זמן .
     כמו כולם, גם אני רציתי להיות מפורסם.
     כשהייתי ילד היה רוכל בא לבית הספר בהפסקות ומוכר סוכריות וופלות ומסטיקים, ואולי גם דברים אחרים. הוא היה נעמד באמצע החצר ומתחיל לצעוק:
     “מכירים אותי”, “מכירים אותי” .
     ואחר כך: “ויטמין בוקר” .
     ואני, שמשתדל ללמוד מכל אחד, חשבתי לעמוד באמצע הכיכר ולצעוק גם כן “מכירים אותי”. אני בטוח שאז באמת כולם היו מכירים אותי והייתי מתפרסם. אבל התביישתי.
     בעניין הזה כדאי, אולי, לקרוא את הסיפור היפה של צ’כוב: “נוסע המחלקה הראשונה”
https://urila.tripod.com/Chekhov.pdf
     בבית ספר עממי שהיה של שמונה כיתות, באחת הכיתות, בערך באמצע, הבנות של הכיתה התלוננו שהבנים מרביצים להן. היום, כשאני זקן, עייף ומנוסה, יודע שבצדק גמור. אבל אז הייתי ילד.
     המורה, רצתה להראות תקיפות ושהיא שולטת בעניינים. פתאום הסתכלה אלי במבט חודר, רק אלי, ואמרה בקול חמור :
     “למה אתה מרביץ לבנות!”
     אני קפאתי במקום משותק מרוב פחד. לא מסוגל להניע יד, לא מסוגל להזיז איבר, לא מסוגל לפתוח את הפה.
פתאום, מחלל הכיתה עלתה שאגה נשית משותפת :
     “הוא לא מרביץ! “
     הטראומה שזה עשה לי, לא השתחררתי עד היום.

https://chapter.co.il/ /מכירים-אותי
/https://chapter.co.il/dashboard
כפתורים – אופיר ביכורים הוצאה לאור:
https://www.ofir.org.il/product/ /כפתורים