עוֹלַם-הַיְלָדִים

אמר גְּמַדמָד זְעִירוֹנִי: כשמי כן אנכי. זָעיר אני. דק מן הדק, ומעולם אינכם רואים אותי. אך דַּוקא בגלל קומתי זאת יכול אני לדעת כמה וכמה דברים, שאינם ידועים לכם. שֶכֵּן יש ביכלתי לחדר למקומות הסמויים מעיניכם והרחוקים מבינתכם.

פעמים רבות שמעתי אתכם לומדים על הבלוטים (או השקדים) שבגופנו הפולטים מתוכם ריר. מכירים הנכם היטב את בַּלוּטֵי-הרק שבפה. הלא הם הַפולטים את הרק, המתערב באכל בשעת לעיסה. הגדולים שבכם לומדים על הרקמה. מי איננו יודע, כי כל חלקי הגוף: השרירים, העצבים, אברי העכוּל ועוד – כלם בנויים רקמה, והרקמה עשויה תאים תאים. התאים שבגופנו חיים הם ויכולים להתרבות.

את הדברים האלה ועוד כאלה לומדים אתם שעות שלמות. ואני, גְּמַדמָד זְעִירוֹנִי, מסתכל בכם וקורא את מחשבותיכם. כל כך רחוקים הדברים מלבכם. כל כך זרים הם שתבינוּם! כי הן לא ראיתם אותם!

והנני רוצה לספר לכם הפעם מכל הדברים האלה שראיתי אותם. כמה וכמה מַסָּעוֹת נסעתי בתוך גוף האדם. את המסעות האלה אשר נסעתי על פני הנהר הארם שבגוף האדם הנני לתאר לפניכם.

... עומד אני על החוף. חוף צנור-דם אחד.

לנגד עיני עוברים בזרם תאים תאים (כדורים) לאין ספור, הדומים לסירות, ואני אינני יכול להגיע אליהם. סוף סוף קרב תא אחד אל החוף. אני קפצתי עליו, דחפתיו וָאִנָּשֵׂא קדימה.

הידד! הידד! שט אני בתוך עולם-פלאים, עולם שכלו חן ואגדה.

הנה נכנסתי לתוך תעלה צרה, היא נימת-הדם. אינכם יודעים נימת-דם מה היא? אבי-העורקים היוצא מן הלב מסתעף לסעיפי-סעיפים דקים. אלה הם נימי-הדם, המפוזרות בכל גופנו. נימי-הדם מתלקטות לצנורות עבים, הם הורידים, אשר בהם ישוב הדם. כשהוא כהה ושחור, אל הלב.

בעכרי בתעלה הזאת נזכרתי בעיר וֶנֶדיג, השוכנת על מים רבים. תעלות תעלות עוברים המים ברחובותיה, ובכל תעלה רק סירה צרה יכולה לעבר בין טורי ההיכלות הנהדרים אשר משני הצדדים.

אלי, אלי! מה יפה עולמך זה! כמעט שאין הבדל בינו ובין העולם הדגול. אט אט נוהר הדם. ויש לי די פנאי להסתכל בכל אשר סביבי. ורואה אני סביבי: הרים, נחלים ויערות.

אט אט נוסע אני, ולעיני מתגלים מישורים רחבים, סלעי-מגור, רוכסי גבעות.

הנה יתעו חאים בודדים בהמון, בדמות גנים ודרכים. ועל הכל נסוכה שלוה בהירה, הכל מזהיר כקרח צח. אכן, אין זאת כי אם ממלכת בדלח מבהיק.

נטיתי הצדה – והנה התגלה לעיני פתח של אחד הַבַּלּוּטִים. ראיתי שער גדול, רם ונשא, העשוי מאות קונוסים, והוא קולט אל תוכו את כל הנהר הארם הזה (ראה ציוּר 1) ענבי בלוטים, אשר כלי-הדם משתרגים עליהם ומתפתלים כנחשים, תלויים ומשתלשלים למטה ואוצלים יוֹפי רב על קשת השער. על יד השער עומדת מצבה מפארת: מתוך בסיס כַּדּוּרִּיִי עולה ומתרומם עמוּד אחד, אשר הרבה נימים יונקות בו – הוא בלוּט הדם הלבן. דומה הוא בלוט זה לשומר שהָפקד על הזרם הנכנס אל השער. מאחור מתרוממת מרפסת, והיא עשויה תָאִים לוּחִיִּים. לעיני, עיני גמדמד, הם נראים כמדרגות נאות.

מפה ומשם חוטים עוברים, כחוטי-הטלגרף, אלה הם העצבים.

– – – והנה אני קרב אל הלב.

עוד מרחוק, מרחוק עלב באזני קול אדיר וחזק. מכל צד באים ומתנכשים נהרי נחלי דם כהה, מכל צד מופיעות סירות תאים חדשות והזרם יעצם ויזק מאד. הגלים גועשים והסירות האלה נעות ונדות (ראה ציור 2). אני אוחז בכל כוחותי בדפני הסירה, מביט ומסתכל:

הגלים מעלים קצף ןמרקידים את הסירות הקלות. סירות-התאים – יש ביניהן הדומות לכוכבי-הים, אלה הם מיני התאים הקטנים מכל התאים שבגופנו. ויש הדומות לכדורי-כסף, אלה הם נטפי השּׁוּמָן העוברים בזרם ומביאים מזון לכל הגוף... – – רבים הפלאים אשר ראיתי !