שקט

ישבתי מולה והרגשתי דממה. מן שקט כל כך חזק שניתן לחוש בו. ושם ישבתי, ברעש וכשלא הצלחתי לחשוב או לדאוג או לקרוא לעזרה הבטתי בה. 

כשישבתי מולה הרגשתי דממה. ובדממה הזאת מצאתי קול, קל יציב ומוכר שחיזק אותי וכשרציתי להשתמש בו הבטתי בה.

כשישבתי מולה הרגשתי דממה. אך עם עצב, כי כשבהיתי בה מצאתי פיסות מן השקט, טלאים של שמיכה שמנסה לכסות אור בוהק, וככל שהרחקתי לבחון ראיתי צחוק וחוכמה, דעות, חוזקות ||וחיבה חזקה||, ורציתי, רציתי יותר מכל להשיב לה את קולה.