עדיין לא האיר היום.
השעה מוקדמת יחסית — ארבע וחצי לפנות בוקר. רוח סתווית קרירה נושבת בחוץ, עלי שלכת מסתחררים במעגלים, ורק הד פסיעותיי נשמע ברחוב השקט.
ראשי מלא במחשבות: אני מסכמת את יום האתמול, את הפגישה המוצלחת עם לוינסון, ואת היחס שהצלחתי להעניק לילדיי — ומתכננת את היום שעומד להתחיל.
אני אוהבת את השעות המוקדמות הללו; זה הזמן שבו האוויר צלול והשקט מאפשר לי לעשות סדר בבלגן שבתוכי.
אני מתקדמת לעבר רחוב הצמח, שבקצה המושב, ומשם פונה לרחוב הכיבוש. תוך כדי הליכה אני מהרהרת בתוכנית העבודה החדשה, כשלפתע רחש מוזר קורע את הדממה: רשרוש עלים וענפים מתוך שיח בר סמוך לחורשה.
אני עוצרת. מקשיבה.
לפתע אני מבחינה בזוג עיניים נעוצות בי מתוך החשיכה. הדמות המסתורית מזדקפת במלוא קומתה.
“זה ודאי לא חתול…” אני חושבת לעצמי. “אז מה זה כן?”
הרשרוש מתגבר, השיח מתנועע, וגם הדמות נעה עמו. בהלה אוחזת בי — אני מתחילה לרוץ.
יללות חורכות את האוויר מאחוריי, מזרזות את צעדי. אני לא מעזה להביט לאחור. רק כשאני מגיעה לאזור המגורים שבמושב אני עוצרת, מתנשפת.
“משהו כאן לא מריח טוב…” אני לוחשת לעצמי.
אני פותחת את דלת הבית, מרימה את התריס כדי להכניס מעט אוויר, ומוזגת לעצמי כוס מים קרים. אני שותה לגימות מתונות, עיני נשואות לחלון.
לרגע אני מסיטה את מבטי. כשאני מחזירה אותו — אני קופאת.
צללית שחורה של אדם עומדת שם בחוץ, עיניה נוצצות ומביטות בי בחזרה.
הכוס נשמטת מידי ומתנפצת על השיש ברעש חד.
הדלת חורקת מאחוריי. אינני מעזה להסתובב.
קולו הרדום של דודי נשמע:
“אמא… מה קרה?”
אני מסתובבת אליו. הוא משפשף את עיניו, מנסה לפקוח אותן.
