ובין תבוסה לחוסר היגיון שוב הולך לאיבוד הזיכרון
אני חוזרת על אותה הטעות
ושוב קורה אותו אסון
לדבר איתך
לחיות איתך
פשוט לראות אותך
זה מה שעושה לי רע
וברור זה לא בכוונה
האשמה כולה עליי
כאילו אני פשוט יותר מדי
אני רוצה כבר ליטול את הנטל הזה מעלי
פס ועוד פס כדיי שיהיו שווים
זה מה שמקל עלי באמת מבפנים
לפגוע רק קצת
אבל אסור לי להגיד
אחת ולתמיד
ולפעמים אני חושבת מה יקרה אם יצטרכו לזכור אותי, להנציח אותי, לצרור אותי בצרור החיים
זה ישפיע אלייך יותר מאחרים?
חבל שאין הזדמנות שנייה
לחוות את הסוף רק לדקה
ואז פשוט לחזור בחזרה
מה שנותר הוא לחיות הכל בחזרה
פשוט אין לי כבר ברירה
💬
עוד אין תגובות לסיפור הזה
היו הראשונים לכתוב לתמר מה חשבתם. גם משפט אחד עושה הבדל.
התחברו כדי להגיב
אין תשובות
אנא התחבר או הירשמו כדי לכתוב ביקורת
איך הסיפור גרם לך להרגיש?
