אזעקות מחרישות אוזניים, מלא רכבים בצידי הכביש חונים. וכמובן שכמה נהגים מלאי ביטחון או חרדה ממשיכים בנסיעה מהירה…
הייתי בדרך לנסוע לדירה שלי, ולהקפיץ טרמפיסט כבר על הדרך. שנינו בילינו סופש ביער ליד חיפה. לא בתוך היער, זה כבר גדול עליי. אבל העבודה שלי היא בלוגר, זה השאיפה לפחות. ומאחר שמצאתי את עצמי באישפוז לפוסט טראומה ועזבתי כל עבודה, הרגיש לנכון לצאת להגשים חלום.
ניסיתי לנסוע לחיפה, לטייל כמו פעם בטבע לבד. שם פגשתי את צליל הטרמפיסט להיום, יחד במקלט האזעקה הראשונה תפסה את שנינו. זיהיתי אותו בין האנשים המצטופפים וניסיתי לתת שם לפרצוף המוכר.
בימים הראשונים שלי מאושפז, עוד לפני קבלת האבחנה הפוסט טראומה. צליל היה באישפוז יום הצמוד למחלקה, הוא ניגש אלי לבקש סיגריה. ככה ניהלנו שיחה קצרה לפני שהוא השתחרר.
“מה אתה חושב? אחי” צליל הטרמפיסט מסיט מבט אליי.
“אין לי מקלט בדירה, וגם ככה המטפלת שלי הציעה שלא אבלה ימי מלחמה לבד…” שיתפתי בפתיחות, לא הפריע לי שהאיש הזר הזה או שאר האנשים המחפשים מקום מוגן בצד הכביש ישמעו.
“זמן גרוע להיות פוסט טראומתי.” זרק צליל בקולו השבור, מין תחושה שהוא מסתיר את החרדה שלו. “אתה מוזמן אליי, אין שום סיבה שלא תבוא לבית של איש רנדומלי. לפחות אותי אתה סוג של מכיר.” הוא הוסיף דוחף את המרפק שלו לכיווני, אך קפצתי מעט מהמגע.
“סליחה” התנצל צליל.
“אני קצת דרוך.” אמרתי ולא הישרתי מבט לפניו. “אתה מכיר את זה בטוח, כזה אזעקות עניין של הילחם או ברח… המוח מוכן לפעול.” הוספתי לומר והבטתי בו.
“אתה בא איתי, בסוף הבית שלי יותר קרוב. מקסימום תישאר עד שיהיה טיפה יותר שקט, הטילים כרגע לא מפסיקים.” קבע צליל. והוא צודק, ההתראות של פיקוד העורף הצלילים המחרידים לא מפסיקים לפעול מכל המסכים.
בצורה כזו או אחרת מצאתי את עצמי יחד עם עוד פוסט טראומתי בממד בבית שלו. רק אני וצליל וארבעה קירות לבנים עבים.
“אתה בסדר?” הרמתי ראש אחרי שדפקתי שנ”צ בין אזעקות.
צליל לא ענה, גופו מכווץ עיניו מביעות פחד. חוסר האונים שהוא חש, זיהיתי את התחושה המצמררת שלא פעם תוקפת גם אותי. התקף חרדה.
“קח!” הגשתי לו בקבוק מים, המשכתי לחפש בממד אחר כך דבר שיכול לעזור. מלבד פנס וקצת אוכל לא לקחנו שום דבר איתנו. התיק שלי שהוצאתי מהרכב בו בגדים ומחשב מהסופש, שם אולי אמצא תרופות.
“אח שלי, תחזיק מעמד.” קראתי תוך כדי מרוקן את החפצים שלי בחיפוש אחר כדור הרגעה. צליל דמע בשקט, מבטו הראה מצוקה. “יש לי כדור, אני חושב של לוריבן.” אמרתי.
“אני לא יודע אם אני רוצה לקחת כדור sos” אמר צליל, לאט ובשקט. הוא לגם מעט מים ועצם את עיניו.
התראה של פיקוד העורף לצאת מהמרחב המוגן, אך להישאר קרוב. צליל קם ופתח את הדלת בחוזקה, מיהר לכיור לשטוף את פניו.
“מה יכול לעזור לך?” שאלתי אותו, בדיוק כפי ששאלו אותי מספר פעמים באישפוז.
“בוא נשב סיגריה בחוץ.” אמר צליל, ספוג כל פלג גוף עליון שלו. “נקח קצת אוויר.”
מפה לשם הוא פתח על הטראומה שחווה בילדותו. על הפלאשבקים הבודדים, והתחושה של סכנה ממשית בשל איומים מלהיות חסר אונים. ילד מול מערכת שלא נתנה לו גב, שבמקום לגדל אותו זרקה אותו להילחם לבד בעולם של מבוגרים.
האישפוז שלו לפני כשנתיים, בה נפגשנו פעם אחת לא הייתה האישפוז היחידי בחייו. ומצבו הנפשי כל הזמן מדרדרת, ממלחמה למלחמה שלא נגמר פה במדינה.
“אני יודע שהזמנתי אותך אליי, אבל אני עומד להזמין את אחותי וילדיה. אין להם מקלט.” צליל סיים, והתנצל על האי נעימות.
“זה בסדר, טוב שיהיה לך עם מי להיות ולא לבד.” הפנמתי את הסיטואציה. אני לא מוזמן להישאר להתמקם, והמלחמה לא עוצרת.
“יש לי חבר, הוא גר קרוב ויש לו ממ”ד צליל הציע ושלח לחברו בני הודעה. “תישאר עד שהוא יענה.” הוסיף לומר.
אצל בני וסבתו, היא בעצם זה הבית שלה ובני הגיע בשביל שלא תהיה לבדה. אך נראה שבני לא איש חביב במיוחד, כשפתח את הדלת פניו ללא אור. לעומתו סבתו רננה מארחת נפלא, הציעה מטעמים ושתייה.
“בוא נמהר לממד, סבתא” בני קרא, כשהוא קיבל התראה מוקדמת. רננה לא הגיבה ולא הזיזה אף שריר.
“וסבתי דודה שלה, הם היו מבולגריה.” המשיכה את סיפורה, תוך כדי רננה מתעלמת מהערותיו של בני. כל ניסיונותיו לקדם אותה לממד לפני האזעקה לא עזרו, ומצא את עצמו בקושי מספיק להיכנס ולסגור את דלת הממ”ד לפני שנשמעו הדי פיצוצים.
“למה את תמיד עושה את זה?” בני כעס, ואולי זה בצדק. מנסה לא לשפוט. “תגיד לה אתה, היא מסתכנת פה. מה אם תיפלי בדרך למרחב המוגן?” הוא המשיך לטעון לעבר רננה.
“נו עזוב, צריך קצת לחיות. אל תהפוך אותי לקשישה.” רננה התרגזה. “אף אחד לא ביקש ממך לבוא לעשות בייביסיטר.” רמזה. ובני לא נשאר שפוי, קולו צועק כועס ופגוע.
“מתי הפאקינג פיקוד העורף יתנו לצאת?” בני צווח, “אגיד ליוסי שיבוא להחליף אותי.” “אני לא צריכה שתעשו משמרות איתי.”
בפינת הממד הוצאתי את מחשב הנייד שלי והתחלתי לכתוב. למרות הכל סיטואציה כזו בהחלט מרשימה, נמצא בסיר לחץ קטן ואטום עם צעקות בפנים ופיצוצים בשכונה. בהחלט לברוח לבלוג שלי, זה רעיון טוב. בסופו של דבר זה השאיפה לפחות לנסות להיות בלוגר, לחוות חוויות.
