פרק 7: חומות הגנה
(ענר)
התעוררתי בשש בבוקר. הגוף שלי היה קצת תפוס מהספה הצרה בסלון, אבל המוח שלי היה חד ונקי. פקחתי עיניים והבטתי מיד לעבר דלת חדר השינה שלי. היא הייתה חצי פתוחה. היא לא נעלה אותה.
קמתי בשקט, שומע את הנשימות הרכות והעמוקות שלה מתוך החשכה של החדר. ניגשתי למטבח, המקום שבו אני משתיק את הרעשים מהעבר. החלטתי להכין לה משהו שישכיח ממנה, לפחות לכמה רגעים, את המרדף המטורף של אתמול. ערבבתי קמח, סוכר ויוגורט, והתחלתי לטגן פנקייקים קטנים. במקביל, חתכתי קוביות של אבטיח קר מהמקרר ופיזרתי מעל עלי נענע.
הפנקייק האחרון בדיוק ירד מהאש כשהרשרוש הגיע מפתח המסדרון.
הסתובבתי, והלב שלי החסיר פעימה.
תכלת עמדה שם, נשענת על משקוף העץ, לבושה בטי-שירט השחורה והענקית שלי. השיער החום שלה היה פרוע של שינה, העיניים הכחולות שלה חצי עצומות, והיא נראתה כל כך קטנה, פגיעה ונקייה מכל המסכות של הימים האחרונים.
“בוקר טוב,“ לחשתי, שומר על קול רגוע.
“בוקר טוב,“ היא ענתה בקול צרוד. היא הביטה בשולחן העמוס באוכל, והמבט שלה היה המום. “אתה… אתה הכנת את כל זה?“
“בצקים זה המומחיות שלי, את כבר יודעת,“ חייכתי וסימנתי לה לשבת.
היא התיישבה על כיסא העץ, אבל לא נגעה באוכל. המבט שלה נהיה פתאום רחוק ואפל. “מה קרה? את לא אוהבת?״ אמרתי לה, “אצלנו… גברים אף פעם לא נגעו במטבח. שילמנו מחיר כבד על המילה ‘טוהר‘ בתוך המשפחה של מנהיג הכת,“ היא לחשה, והקול שלה שלח צמרמורת בגב שלי. “הבטחתי לך את האמת, ענר. אבל אני יודעת שברגע שתשמע מאיזה גיהנום הגעתי ומה עשיתי שם… אתה תתעב אותי ותבקש ממני לעזוב מיד.“
“אני מקשיב,“ אמרתי. התיישבתי מולה, מניח את כפות הידיים שלי על השולחן, קרוב אליה. והמוח שלי רק חשב על המילה כת.
תכלת לקחה נשימה רועדת. “הם קוראים לעצמם ‘שומרי הטוהר‘, ואבא שלי עומד בראש הכת. במשך שנים הערצתי אותו, חשבתי שהוא איש קדוש. התחתנתי עם בחור מדהים מהכת שגדלתי איתו מילדות והייתי בטוחה שטוב לי. יום אחד בעלי נהרג במה שכולם קראו לו ‘תאונת עבודה‘. הייתי שבורה לחלוטין. אבל לפני כמה שבועות, אמא שלי לא יכלה לשאת את השקר יותר. היא גילתה לי את האמת המזעזעת: זו לא הייתה תאונה. אבא שלי רצח אותו.“
האגרופים שלי נסגרו מעצמם.
“מה שקרה הוא שבעלי גילה את הסוד האפל של הכת,“ קולה רעד. “בשם ה‘טוהר‘, אבא שלי מנהל שם מתחמי הסגר לילדים. בגיל חמש, הם לוקחים את הילדים בכוח מההורים שלהם. אני הייתי מורה של הקטנים, לימדתי אותם קרוא וכתוב, ובשבילי זה היה נורמלי לחלוטין. חשבתי שהם זוכים לחינוך קדוש והגנתי על המערכת הזו בלב שלם. אבל בעלי מונה לשמור על המתחמים הסגורים של הילדים הבוגרים יותר. שם, מאחורי דלתות נעולות שאני מעולם לא הורשתי להיכנס אליהן, הוא נחשף לזוועה האמיתית – עבודת כפייה קשה, הרעבה ואלימות קשה כדי לשבור להם את הרוח ולהפוך אותם לחיילים צייתנים של אבא שלי, תבין…בעלי גדל איתי בכת ועבר את המתחמים האלה בעצמו כשהיה קטן. כשהיינו ילדים, שנינו חשבנו שזה נורמלי לחלוטין ושככה כולם גדלים כדי להיות ‘טהורים‘.
אני הפכתי למורה של הקטנים ובעצמי לא נחשפתי לזוועות גם לא בתור ילדה כי קיבלתי יחס מועדף, וחשבתי שהכל בסדר. אבל כשבעלי גדל ומונה לשמור על המתחמים של הבוגרים, הוא ראה את זה פתאום בעיניים של גבר בוגר. הוא קלט את האכזריות, את עבודת הכפייה ואת ההרעבה שאבא שלי השריש שם שרק הפכו יותר אכזריות עם השנים כדי לייצר לעצמו צבא של עבדים צייתנים. הוא הבין שמה שעשו לו כילד היה פשע, ולא היה מסוגל לראות את זה קורה לדור הבא. הוא ניסה להבריח משם בחשאי קבוצת ילדים כדי להציל אותם מהגורל שלו – ואבא שלי רצח אותו…“
״הוא לא סיפר לי כדי להגן עליי כי אסרו עליו, אבל הוא ניסה להבריח משם בחשאי קבוצת ילדים שהיו בסכנת חיים – ואבא שלי רצח אותו כדי להשתיק את הסיפור. רק עכשיו, כשאמא שלי גילתה לי את האמת, הבנתי איזה מפלצת אבא שלי ואיזה חלק לקחתי בזה בלי לדעת…“
״אני יודעת שזה נשמע לך מזעזע ומפלצתי… בגלל זה פחדתי כל כך מהתגובה שלך.“
הבטתי בה. המחשבה על כליאת ילדים הפכה לי את הבטן. אבל ראיתי את החרטה הטהורה שאכלה אותה מבפנים, את ההבנה שהיא נולדה לתוך עולם מעוות ולא הכירה מציאות אחרת. “את לא אשמה בשטיפת המוח שעברת מאז שנולדת, תכלת,“ אמרתי בקול נמוך. “ומה קרה אחר כך?“.
“כשגיליתי שבעלי נרצח, הכל נשבר בי. אמא שלי עזרה לי ליצור קשר עם סבא שלי, שהיה שוטר בדימוס בחוץ, כדי להעביר לו את הראיות שבעלי החביא בתוך שרשרת הכסף הזו – המפתח והמיקום לכספת הסודית שלו. נפגשתי עם סבא שלי בהחבא, אבל אבא שלי עלה עלינו. האנשים שלו רצחו את סבא שלי בדם קר ממש מולי. אמא שלי עזרה לי לברוח ברגע האחרון, ובתור עונש, אבא שלי כלא אותה ומחביא אותה במרתפי הכת.“
דמעה חמה זלגה על לחיה. “אבל הגיהנום לא נגמר שם. אבא שלי דאג להפליל אותי ברצח של סבא שלי. הוא שתל את טביעות האצבע שלי על כלי הרצח. המשטרה בטוחה שאני זו שרצחה את השוטר בדימוס. הראיות להרס הכת ולמיקום של אמא שלי נמצאות בתוך הכספת שהמפתח שלה בשרשרת הזו, אבל אני לא יכולה ללכת למשטרה. הניידות מחפשות אותי ברחובות ברגע זה. אם הם יתפסו אותי, אני אשב בכלא על רצח שלא ביצעתי, אמא שלי תמות שם בפנים, והכת תמשיך להתקיים.“
היא השפילה את המבט. “אני מבוקשת, ענר. אני מסוכנת, וגררתי אותך לתוך הגיהנום שלי בלי שהתכוונת. עכשיו אתה מבין למה אתה חייב לזרוק אותי מפה?“
השקט במטבח היה מחריש אוזניים. המוח הצבאי שלי כבר פעל במהירות. הבחורה הזו הייתה מטרה נעה – גם של ארגון פשע אכזרי וגם של משטרת ישראל.
הושטתי את היד שלי קדימה, והנחתי את כף היד הגדולה שלי על גב היד הרועדת שלה. היא קפצה קלות, מביטה בי באימה ובציפייה לגירוש.
“אני לא הולך לשום מקום, תכלת,“ אמרתי בקול נמוך, העיניים שלי נעולות בשלה. הידקתי את האחיזה שלי ביד שלה, משדר לה את כל הביטחון שיכולתי לגייס. “אם המשטרה הרגילה מחפשת אותך, אנחנו לא מתקרבים אליהם. אבל מפקד הצוות שלי מהצבא עובד היום ביחידה מיוחדת, חשאית ונקייה של המודיעין. הוא החבר הכי טוב שלי, ואני סומך עליו בעיניים עצומות. אני מרים אליו טלפון חסוי. אנחנו נגיע לכספת, נשיג את הראיות שינקו את השם שלך, ונחלץ את אמא שלך ביחד. את שומעת אותי? המשחק של אבא שלך נגמר.“
המבט שלה ננעל בשלי, הדופק שלי השתולל, ובין שנינו, מעל השולחן המשותף, כל החומות קרסו. היא כבר לא הייתה לבדה במערכה הזו
כל הזכויות שמורות לRotemNash © 2026. אין להעתיק, לשכפל או להשתמש בתוכן זה ללא אישור בכתב מהסופרת.
*הערת המחברת:
הכת המוזכרת בסיפור ‘שומרי הטוהר’, מנהגיה, חבריה וכלל האירועים סביבה הם פרי דמיונה של הסופרת בלבד ונועדו לצורכי העלילה. אין קשר בין המתואר בסיפור לבין קבוצה או קהילה קיימת במציאות.
