פרק 8: צעד ראשון בחושך
(תכלת)
השתיקה בתוך המטבח הקטן של ענר הרגישה כמעט כואבת. השפלתי את העיניים, בוהה בשולי הטי-שירט השחורה שלו שכיסתה את הברכיים שלי. הלב שלי דפק כל כך חזק שהייתי בטוחה שהוא יכול לשמוע אותו. סיפרתי לו הכל. על בעלי, על הילדים במתחמים, על הרצח של סבא שלי והעובדה שאני מבוקשת על ידי המשטרה. הייתי בטוחה שזה הרגע שבו הבועה של המקלט הזמני שמצאתי כאן תתפוצץ, ושהוא יגיד לי לאסוף את הדברים שלי וללכת.
אבל במקום זה, הרגשתי את חום כף היד הגדולה שלו נח על גב היד שלי.
“אני לא הולך לשום מקום, תכלת,“ הקול שלו היה נמוך ויציב כל כך, שהוא חדר דרך מעטפת הפחד שלי והרגיע משהו עמוק בפנים. “אנחנו נגיע לכספת, נשיג את הראיות שינקו את השם שלך, ונחלץ את אמא שלך ביחד.“
הבטתי בו, והעיניים שלי התמלאו בדמעות של הקלה שלא האמנתי שאזכה להרגיש. שנים גדלתי בתוך עולם שבו נשים היו חסרות ערך, כלי משחק בידיו של אבא שלי. אף גבר לא עמד מולי ככה, בלי לרצות לקחת ממני משהו, פשוט כדי להציע הגנה. “ענר… אתה מסתכן בגללי. המשטרה מחפשת אותי. אם יתפסו אותך איתי, יאשימו אותך בסיוע לרוצחת מבוקשת.“
“אני יודע מה אני עושה,“ הוא אמר, חצי חיוך קטן עלה על שפתיו, אבל העיניים שלו נותרו דרוכות. “אבל אני לא הולך לעבור על החוק בעצמי. אנחנו צריכים לעשות את זה נכון. אני הולך לעשות טלפון אחד מהמרפסת. תישארי כאן.“
הוא קם, לקח את הטלפון שלו ויצא למרפסת הקטנה, סוגר את דלת הזכוכית מאחוריו. צפיתי בו מבעד לזכוכית. הוא עמד שם, גבו אלי, הכתפיים שלו רחבות ומתוחות כשהוא דיבר בטלפון. הרגשתי פתאום את גודל השקר שחייתי בו. כל השנים האלה לימדתי את הילדים הקטנים בכת, סיפרתי להם כמה העולם בחוץ טמא ומפחיד, וכמה אבא שלי מציל אותנו. והנה, האיש מהעולם ה“טמא“ בחוץ עומד ומסכן את החיים שלו בשבילי, בזמן שאבא שלי כולא את אמא שלי במרתף ורודף אחרי הבת שלו כדי להשתיק אותה. האשמה על השנים שבהן הערצתי את המפלצת הזו כרסמה לי את הבטן.
אחרי כמה דקות ארוכות, ענר נכנס בחזרה. הפנים שלו היו רציניות.
“נמרוד,“ הוא אמר, מתיישב מולי בחזרה. “הוא היה מפקד הצוות שלי בצבא. היום הוא קצין ביחידה מיוחדת של המודיעין המשטרתי. הוא האיש הכי נקי שאני מכיר במערכת. סיפרתי לו חלקית על התיק, בלי לתת את המיקום שלנו. הוא כמעט השתגע.“
“מה הוא אמר?“ שאלתי בנשימה עצורה.
“הוא אמר שהמשטרה הפכה את האזור בשביל למצוא אותך, ושכל התחנות בכוננות גבוהה בגלל רצח השוטר בדימוס. הוא הבהיר לי שאני משחק באש. אבל הוא סומך עליי. סיכמנו שאנחנו נפגשים הלילה בחצות, במקום מבודד בשולי העיר. עד אז, אנחנו צריכים להביא לו משהו ביד כדי שהוא יוכל לפתוח חקירה חשאית ולעקוף את השוטרים המושחתים שאבא שלך מחזיק בכיס.“
“המפתח,“ לחשתי, והבטתי בשרשרת הכסף שעל השולחן. “המפתח לכספת של בעלי. היא נמצאת בתחנה המרכזית הישנה, בתוך תאי שמירת החפצים הנטושים בחלק האחורי. שם הוא החביא את כל התיקיות והקלטות שהוא אסף על הכת.“
“אז אנחנו יוצאים לשם ברגע שיחשיך,“ ענר קבע. הוא קם וניגש לחדר שלו, וחזר עם קפוצ’ון אפור גדול וכובע מצחייה כהה. “את צריכה להתחפש שוב. הפעם, שום פאה או מעילים מוזרים שימשכו תשומת לב של שוטרים סיור. את צריכה להיראות כמו מישהי רגילה לחלוטין מהרחוב.“
הוא נעמד מולי. הרגשתי את פעימות הלב שלי מאיצות כשהוא התקרב. הוא הושיט יד, באצבעות עדינות להפליא יחסית לגודל שלו, ואסף את השיער החום שלי אל מאחורי האוזניים. המגע שלו שלח צמרמורת עדינה בכל הגוף שלי.
“תאספי את השיער לקוקו נמוך,“ הוא אמר בקול נמוך, העיניים שלו ננעלו בשלי במרחק של סנטימטרים ספורים. “ונשים לך את הכובע. אף אחד לא יזהה אותך בחושך.“
הנהנתי, לא מסוגלת להוציא מילה מהפה. הידיים שלי רעדו קלות כשאספתי את השיער שלי, והוא עזר לי להדק את כובע המצחייה מעל המצח שלי. כשהוא סיים, הוא השאיר את הידיים שלו לרגע קל על הכתפיים שלי, מביט בי במבט מגן ואינטנסיבי.
“אנחנו הולכים להוציא את אמא שלך, תכלת. ואנחנו ננקה את השם שלך. אני מבטיח לך.“
שעה לאחר מכן, השמש שקעה והרחובות התכסו בחושך. לבשתי את בגדי הסוואה הפשוטים שלי, השרשרת עם המפתח חבויה עמוק מתחת לחולצה. ענר כיבה את האורות בדירה, הציץ מבעד לעינית הדלת, ואז פתח אותה חרישית.
הוא הביט בי פעם אחרונה, הושיט את ידו, ואני לקחתי אותה בלי להסס. האחיזה שלו הייתה חזקה ומגוננת. יחד, עשינו את הצעד הראשון שלנו מחוץ לדירה הבטוחה, אל תוך החושך, אל המקום שבו המשטרה והכת מחכות לנו…
כל הזכויות שמורות לRotemNash © 2026. אין להעתיק, לשכפל או להשתמש בתוכן זה ללא אישור בכתב מהסופרת.
*הערת המחברת:
הכת המוזכרת בסיפור ‘שומרי הטוהר’, מנהגיה, חבריה וכלל האירועים סביבה הם פרי דמיונה של הסופרת בלבד ונועדו לצורכי העלילה. אין קשר בין המתואר בסיפור לבין קבוצה או קהילה קיימת במציאות.
